אירועי סוף השבוע ברצועת עזה כאילו חזרו בתמונת מראה לאירועים בשבוע שקדם לו - תקריות אלימות על הגדר, השלכת רימונים ומטענים לעבר הכוחות, הרוגים פלסטינים ותקיפת עמדות של חמאס, וברקע טרור האש נמשך. הכל כרגיל, כאילו לא קרה דבר, אף שישראל וחמאס היו מרחק קצר מעימות צבאי בדרום.
זה ממש לא משנה איך וכמה ינסו בדרג המדיני להתחמק מלהגדיר את סיום סבב ההסלמה האחרון כהפסקת אש. לפחות כרגע, זה נראה כהפוגה בלבד עד לסבב הבא, שיגיע בקרוב וצפוי להיות אלים יותר. גם בהפסקת האש הנוכחית, מעבר להסכמות להפסיק את תקיפות חיל האוויר במקביל להפסקת ירי הרקטות מעזה, לא היו הסכמים נוספים.
עובדה זו אינה נותנת לדרג המדיני הבכיר את הלגיטימציה לספר מעשיות לציבור ולשקר לו. נראה שהפעם, כשיצאה ההודעה המביכה שמכחישה את הפסקת האש, הציבור כבר לא היה מוכן לקבל אותה. הוא מצפה, ובצדק, לקבל את האינפורמציה החשובה ממנהיגיו, לא מאל־ג’זירה.
הרוטינה והשבלוניות שבה מתפתחים סבבי ההסלמה האחרונים ברצועה אינן מעניקות לצה”ל את היתרונות היחסיים המבטאים את הפערים האדירים בעוצמות הצבאיות בין צה”ל לחמאס. זו בעיה קלאסית בלחימה א־סימטרית מול ארגון טרור שפועל בחסות האוכלוסייה המקומית. אבל זה לא תירוץ לחוסר היצירתיות שאפיין עד עכשיו את דרך הפעולה המבצעית של צה”ל. פגיעה בבניין בן חמש קומות אינה בבחינת הישג צבאי שנכון להציגו כך, כאילו מדובר בפשיטה על האי גרין. הצגת התקיפה כהישג אפילו מביכה.
לתפיסת נתניהו, חודש של שקט ברצועה אמור לספק למתווכים את האפשרות לעבוד ולסגור את הקצוות. הסיכויים לא גבוהים, אבל אם זה יצליח, יוכל נתניהו בצדק לזקוף לעצמו הישג על החזרת היציבות לדרום ללא היגררות לעימות צבאי. כישלון המאמצים הללו יחזיר את האופציה הצבאית לשולחן, ואת השאלה האם כדי להגיע להישג צבאי משמעותי מול חמאס לא נדרשת גם הפתעה ולא רק תגובה.
התרעות פיקוד העורף