הדבר האחרון שאפשר לומר על רון לאודר זה שהוא שמאלני או אופוזיציונר. הוא גם לא אחד שמחפש עימותים או ויכוחים. כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, ארגון גג של עשרות קהילות יהודיות ברחבי העולם, לאודר מחפש ומבקש תמיד את המאחד, את המוסכם. בהשקפותיו המדיניות כאזרח אמריקאי הוא רפובליקני שמרן. בדעותיו הנוגעות לישראל, הוא ימני, לעתים באופן נחרץ.

כמי שמכיר את לאודר שנים רבות, קיימתי עמו שיחות ושמעתי ממנו את דעותיו על נושאים הנוגעים לישראל ולקהילה היהודית בארה"ב. אני מוסמך להעיד שלאודר הוא איש מתון, פייסני, ידידותי. לא תמיד הוא נגיש ומוכן לדבר, לעתים מעדיף לשתוק ולהיעלם ואפילו מקורביו אינם יודעים היכן הוא. אבל אם לאודר נדחף לקדמת הזירה, מדבר, מפרסם ברבים את דעותיו, מגיב באופן תקיף ולעומתי, זו הוכחה שהמצב כואב, מציק ואינו נותן לו מנוח. יותר מזה, זו הוכחה שלאודר חש את המצב ואת הלכי הרוח הרווחים בקרב הקהילה היהודית בארה"ב ובקהילות היהודיות בעולם, והסיק שהוא חייב לדבר, כי הוא מבטא את דעת הרוב בעם היהודי.

לאודר אינו הטיפוס של נביא זעם. הוא רחוק מזה. מסיבות אלה, המאמר שפרסם לאודר השבוע ב"ניו יורק טיימס" ייזכר, בלי הגזמה, כמסמך יהודי מיוחד וייחודי. זהו דוקומנט זועם, לא נעים ועגום, שכותרתו "ישראל, זה לא מה שאנחנו"... המסר הוא זעקת כאב, נזיפה, קובלנה ואזהרה על אישור חוק הלאום ואירועים אחרים שהיו בישראל בשבועות האחרונים, כמו האפליה נגד קהילת הלהט"ב, מעצרו של הרב הקונסרבטיבי בחיפה ועוד.



כותב לאודר: "ממשלת ישראל נוקטת פעולות הרסניות". זהו ביטוי שלא נשמע כמותו בחריפות ובתקיפות מצד מנהיג יהודי בקהילה, המזוהה וידוע כמייצג את הזרם המרכזי, בנטייה לימין. מה שברור הוא שאסור להתעלם מתוכן המאמר הזה. לאודר אינו איש אקדמיה. להערכתי הוא שטח את תחושותיו באשר למתחולל בישראל וביטא את תגובותיו להתנהלותה של ממשלת ישראל ועל ההתפתחויות בישראל שעוררו את חרדתו.



לפני חודשים אחדים פרסם לאודר מאמר ביקורתי קשה ב"ניו יורק טיימס", ובו תקף את מדיניותה של ישראל בנושא השלום, ובמיוחד את נסיגתה מפתרון שתי המדינות לשני העמים. לאודר ביקר קשות את השתלטות הממסד האורתודוקסי־חרדי, ובמאמר הנוכחי הוא חוזר על הטענה הזאת ואף מרחיק לכת, ומעריך את ההשלכות של התנהלותה של ממשלת ישראל על עתיד היחסים עם הקהילה היהודית, ובמיוחד עם הדור הצעיר. ההערכות שלו פסימיות ומדאיגות.

"העברת הלפיד לדור הצעיר היא כבר משימה קשה", כותב לאודר. מנהיגים, מחנכים, רבנים והורים יודו בזאת ויאשרו, אבל אם ממשלת ישראל יוזמת ומאשרת חוקים מזיקים, המשימה הזאת תיהפך לבלתי אפשרית", כתב לאודר. "אם המגמה הזאת תימשך, יהודים צעירים לא יסכימו בשתיקה להתחבר עם אומה שמפלה לרעה יהודים לא אורתודוקסים, שהיא נגד מיעוטים לא יהודיים, ונגד קהילת הלהט"ב. הם, הצעירים היהודיים לא יילחמו נגד תנועת ה־BDS ולא יפעלו בוושינגטון למען תמיכה בישראל ולמען הבטחת סיוע אסטרטגי שישראל זקוקה לו".

לאודר מזכיר לממשלת ישראל: "אל נשכח שהרוב הגדול והמכריע של היהודים בעולם אינם מזדהים עם האורתודוקסיה. הם מסורתיים, חילוניים, קונסרבטיביים, רפורמים או לגמרי לא שייכים. יש להתייחס בכבוד לאורתודוקסיה, אבל אסור לנו לאפשר לפוליטיקה של מיעוט רדיקלי להרחיק, להתכחש ולהתנכר למיליוני יהודים ברחבי העולם".

לאודר ביקש להדגיש שהוא מדבר ומתבטא מלב יהודי ולא כפוליטיקאי או כמי שנדחף ממניעים אישיים. "תמיד תמכתי בישראל ותמיד אתמוך בה, אבל כאח אוהב, אני מבקש מהממשלה בישראל להקשיב לקולות המחאה והזעם שנשמעים בישראל עצמה וברחבי העולם היהודי. כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, אני מפציר במנהיגי ישראל לחשוב מחדש על ההחלטות ההרסניות שקיבלו במהלך הקיץ האחרון".

מנהיגים ובכירים יהודים בניו יורק לא אהבו את המאמר. "מותר לבקר את ישראל ב'ניו יורק טיימס', אבל זה לא רצוי", אמר לי מנהיג יהודי מוכר. "הוא, (לאודר - ש"ש) שונא את ביבי ומבקש פרסום", אמר לי יהודי בכיר אחר, שעמד שנים בראש ארגון יהודי מרכזי. ומנהיג יהודי נוסף חידד: "רבים בהנהגה היהודית של הקהילה חושבים כמו לאודר, אבל לא נעים להם להתבטא כך בגלוי. התבטאויות כאלה יחייבו ראשי ארגונים לעשות משהו, והם לא אוהבים לעשות משהו ביחס לממשלת ישראל".

tguvot@maariv.co.il