לפני ארבע שנים, כשנקלע חמאס למשבר חמור ביחסיו עם הרשות הפלסטינית, לא היה בידיו הכסף לשלם משכורות בעזה והוא היה זקוק לדרך להיחלץ מהקיפאון ולקבל תשומת לב - מצאנו את עצמנו עם מבצע צוק איתן. זה עלה לנו ב־50 ימי לחימה, בדוח מבקר חמור, בתחושת חמיצות ובעיקר ב־70 הרוגים. חמאס קיבל בסוף כסף למשכורות, ואנחנו - ארבע שנות שקט.
וכך חזרנו לאותו מצב לפני ארבעה חודשים. שוב משבר עם הרשות, שוב אין כסף למשכורות, והפתרון לכל אלה - איך לא: שריפות, בלוני תבערה, עפיפונים וירי רקטות. בארבעת החודשים האלה דיברו שרי הקבינט "מלחמתית" בטוויטר וברדיו אך כיוונו "מדינית" בחדרי חדרים. חמאס לא נואש, והוא המשיך בשלו עד להסדרה המסתמנת בתיווך מצרים.
אבל בערבו של יום, לתוצאה הזאת יכולנו להגיע לפני שלוש־ארבע שנים בעזרת קצת מעוף, מחשבה, יצירתיות ותעוזה. ישראל פשוט בזבזה שנים וכעת ניצבת השאלה - מהן התוכניות האסטרטגיות של הממשלה וכיצד ומתי היא מתכוונת להניע אותן, שכן עזה הייתה ותישאר מדרום לנו, ופצצת הזמן הזאת מתדפקת על שערנו.
הפתרון כמובן הוא ערנות מודיעין, יכולת צבאית חשאית, סיכול התחמשות והצטיידות, לצד נטילת סיכונים מחושבים בהכנסת עובדים לישראל, פתיחת מחסומים, הכנסת סחורות והוצאתן, הרחבת מרחבי הדיג, יצירת מקורות תעסוקה בסיוע גורמים בינלאומיים ואזוריים עבור תושבי עזה והנעת מיזמים בינלאומיים בתחום התשתיות, האנרגיה, ההתפלה והתעסוקה ברצועה.
כעת מנהלת דווקא ממשלת נתניהו מו"מ עם חמאס, ואני אניח שגם ממיטת חוליו, אבנרי מעלה על פניו חיוך קטן. רק תחשבו על האפשרות שנתניהו היה כעת ראש האופוזיציה ומישהו אחר היה מתנהל כך וחותר להסדרה עם חמאס. אבל אסור לתת לשקט להטעות ולתעתע, הוא זמני וחמקמק, ואל לנו לבזבז את הזמן גם הפעם.
בממשלה ובקבינט שלנו יש עודף "שרי ביטחון" שמתחרים על המשבצת היוקרתית ש"נתפסה" לפי שעה על ידי ילד החוץ ליברמן. יש לנו נתניהו, שהוא כידוע מר ביטחון; יש לנו ליברמן; יש לנו בנט, שייעודו העיקרי הוא להיות שר ביטחון; יש ישראל כץ שהוא שר בכיר והאחראי למודיעין עם תוכניות לשיקום עזה; ויש כמובן "שר הביטחון העתידי" יואב גלנט, "הביטחוניסט היחידי בקבינט". ותאמינו לי שיש עוד. ולכן בכל בוקר כשהם קמים, עוד בטרם ישטפו פנים ויצחצחו שיניים, הם נוטלים את הסלולרי, רואים מה בסדר היום ומצייצים בטוויטר משהו ביטחוני חזק, שגם ימצב כל אחד מהם כ"מר ביטחון" וגם עשוי להביאם לאולפן של רזי, של עודד, או של יונית וטלי.
שמחתי מאוד כשיו"ר יד לבנים אלי בן שם מיהר לגנות ולהתנער, וכששר הביטחון הודיע שמסע ההכפשה לא ישפיע על הליך מינוי הרמטכ"ל. יש לראות במהלך הפסול גם ניסיון להלך אימים על בכירי צה"ל שלא יביעו דעה ושיתיישרו עם הפוליטיקה התורנית, בידיעה שמעבר לסיבוב אורבים להם הציידים.
גם אם שגה גולן בניסוח הדברים, הרי אלה לא חרגו מרוח דברי מפקדו איזנקוט זמן קצר קודם לכן, שזכו לכותרת "נאום המספריים". בדבריו הצהיר הרמטכ"ל שאצלו לא מקובל לרסס למוות ילדה שרצה לעבר החיילים ומספריים בידה.
ככל שאני מכיר את הפיקוד העליון של צה"ל, אף מפקד בכיר לא מוותר ולא יוותר על עצם היותו גם מחנך לצד היותו מפקד. הם מבינים שהשמירה על רוח צה"ל ועל חוסנו הערכי והמוסרי חשובים כמו ההסתערות. המשימה היא לנצח ולהישאר בני אדם. וזה מה שאמר גולן, שחטף עליהום פוליטי מבלי שיוכל להשיב. אני כותב את הדברים הללו ללא כל קשר למי שימונה לרמטכ"ל. אני מכיר ומעריך את כל המועמדים, והמשימה של שר הביטחון והממשלה היא לוודא שהנבחר יהיה האיש המתאים ביותר להוביל את צה"ל נוכח המציאות והאתגרים המורכבים והמשתנים.
מדי שנה בשנה, לקראת יום העצמאות, הוא נהג להתקשר אלי ולבקש עזרה. "בחייך, שים לי בנשר חניון צבאי או להקה צבאית, אני רוצה שנערי נשר ילכו לפיקוד וקצונה", אמר. כשהייתי דובר צה"ל פגשתי את רס"ן מ', היום סא"ל מרכזי ביחידת דובר צה"ל. "אני תוצר של דוד עמר", הוא אמר לי.
פעם התקשרתי אליו וסיפרתי לו שיש בנשר נגדת בצבא הקבע שבעלה עזב אותה, יש לה ארבעה ילדים והיא מתקשה לפרנסם. זרקו את הילדים שלה מהגנים, מהקייטנות ומהטיול השנתי, אמרתי לו. מהעבר השני של הקו שמעתי את ראש העיר בוכה. כמובן, הוא פתר הכל ונתן הנחיות רוחביות. כזה היה דוד עמר ז"ל שהלך השבוע לעולמו. כל ראשי הממשלה והשרים ביקרו בנשר וקיבלו ממנו הנחיות ומשימות ומילאו אותן אחת לאחת. "אני את שלי עשיתי", אמר לי לפני שנתיים, ואני ביטלתי את דבריו ואמרתי לו שיש לו עוד יכולת לתרום.
עמר ניצב השבוע לפני בוראו ובידו כרטיס עבודה מלא. הוא בנה בית, סלל דרך ושתל עץ במפעל הציוני, והעיר נשר, על בניה ובנותיה באשר הם - מצבה חיה לזכרו.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף