בסופו של דבר, סוד כוחו של אורי אבנרי התברר כסוד חולשתו. הוא היה ללא ספק הכותב המבריק והמקורי ביותר בתולדות העיתונות הישראלית, ולפיכך התיאוריות שלו לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולמיזוגה של ישראל ב”מרחב השמי” (המזרח התיכון) היו נפלאות ומשכנעות על הנייר. היה קשה עד בלתי אפשרי שלא להסכים עמן, אך כשעמדו סוף־סוף במבחן המציאות הן התרסקו למרבה הצער על הקרקע, עם הסכמי אוסלו שנתנו לפרק זמן קצר את התחושה כי תורתו של אבנרי נחלה ניצחון היסטורי מוחץ (הרי אפילו רבין ופרס הביטחוניסטים הלכו בדרכו, בואכה לחיצת היד עם ערפאת). אלא שהמציאות, בוודאי במזרח התיכון הקמאי, האמוציונלי והכאוטי, התבררה כהרבה פחות לוגית, רציונלית וקוהרנטית מאשר מאמריו המושלמים ב”העולם הזה”.

פגשתי אותו פעם אחת בחיי, לפני כשלוש שנים. עמדתי בפני סיום הכרך השני בספרו המרתק “אופטימי” והחלטתי לקרוא את הפרק האחרון על חוף הים באחר הצהריים של שבת קיצית. בדיוק כשסיימתי את השורה האחרונה על ספסל ליד המרינה, הרמתי את ראשי ונדהמתי לגלות מולי את אבנרי בכבודו ובעצמו ובמלוא קומתו, שעצר לנוח במהלך צעדתו היומית, עם הטרנינג הנצחי השחור־לבן של נבחרת גרמניה, שהחמיא לגזרתו ושעמו נראה צעיר בהרבה מגילו. אחרי ההתרגשות הראשונית והתודה המנומסת על הספר ועל כל מאמריו, שלהם הייתי מכור מאז ילדותי, לקחתי אוויר, אזרתי אומץ והצעתי לו לכתוב טור קבוע בימי שישי ב”מעריב”. אבנרי דחה את ההצעה בנימוס והסביר כי יש לו שיתוף פעולה עם “הארץ”, שם מתפרסמים הטורים מהבלוג שלו.
 

שבוע אחר כך לקחתי עוד קצת אוויר, אזרתי עוד קצת אומץ והרמתי לו טלפון עם הצעה לכתוב בגיליון ראש השנה של “מעריב” את המאמר המוביל על “איש השנה”, מוסד שהוא המציא ב”העולם הזה” והעתקתי ל”מעריב” בגלגולו החדש. אף שנישה הזו שייכת לבן כספית, עוד מאז הקמתו של העיתון “סופהשבוע”, הייתי משוכנע שבן יקבל זאת בשמחה ובאהבה. אבנרי ביקש יום־יומיים וחזר אלי עם אותה תשובה בדיוק: אני נשאר נאמן ל”הארץ”, תודה.
אורי אבנרי ויאסר ערפאת. צילום: ארכיון אורי אבנרי, הספריה הלאומית
מהיום שלמדתי לקרוא, לא החמצתי אף טור שלו ב”העולם הזה”. הוא היה מופת של כתיבה ומגדלור של אינטליגנציה במי העיתונות הארכאית וחסרת המעוף של ילדותי ונעוריי. בשנים האחרונות גיליתי את האתר המושקע והמרהיב שלו באינטרנט ולא פספסתי את טורו השבועי בימי שישי. אין לי ספק שאם היה מכשיר שמודד מי האדם ששהה הכי הרבה בבלוג שלו אי פעם, זה הייתי אני. שם גם קראתי את כל ספריו שלא הספקתי לרכוש ולקרוא על הנייר: “הצד השני של המטבע” על מלחמת העצמאות, “מלחמת היום השביעי” על מלחמת ששת הימים, “לנין לא גר פה יותר” על נפילת ברית המועצות ו”צלב הקרס”, ניתוח מזהיר על הנסיבות שהביאו לעלייתה של גרמניה הנאצית. 
 



זו הייתה הנאה צרופה מאינטלקטואל בחסד עליון, אך בעל כתיבה בהירה וקולחת. גם כשהיה כותב על המגנה כרטה, או על אביב העמים באירופה, או על מלחמת העולם הראשונה, היה עושה זאת בצורה נהירה הרבה יותר מאשר עיתונאים ובעלי טורים רבים שכותבים כיום על ענייני אקטואליה כאן ועכשיו. הוא היה המורה להיסטוריה האידיאלי שמעולם לא היה לי, שסיפק אינספור הקשרים ולינקים יצירתיים ואינטליגנטיים בין האירועים בעבר לאירועים בהווה, בבחינת אין חדש תחת השמש - כמה שונה מהמורים שדחפו אותנו רק לשנן פרטים טריוויאליים ולדקלם אותם כבובות בבחינות הבגרות.
 

והוא היה, כמובן, פעיל שלום. ושמאלני גאה. ובימיו שמאלני לא הייתה מילת גנאי, כי הוא היה אינטלקטואל אמיתי ולא פסבדו־אינטלקטואל; כי השמאלנות שלו לא התבטאה בציוצים אוטומטיים, צפויים מראש ושטוחים עד אימה בטוויטר או במתן לייקים לרוני מאנה שמפליג בסיפורי אימה על ג’יי־אר וסו אלן החדשים. כי השמאלנות שלו הייתה ללכת עד הסוף עם תפיסת עולמו, לחצות את הקווים ולהיפגש עם האויב המר יאסר ערפאת (11 שנה לפני רבין ופרס), כדי לנסות לקדם את השלום שבו כל כך האמין.

אפשר היה לא להסכים איתו, אפשר היה אפילו לכעוס עליו, אבל אי אפשר היה שלא להעריך אותו. אבנרי לא הותיר אחריו צאצאים, אבל רבים מאיתנו שבחרו לעסוק בעיתונות – אם בזכותו ואם רק בהשראתו, אם משמאל ואם גם מימין – כולנו היינו בניו.