שורה ארוכה של עיתונאים בכירים, מפורסמים ולשעברים יצאו מכליהם כדי להלל ולשבח, לפאר ולרומם את שמו של המנוח אורי אבנרי, שנפטר בגיל 95 בבית החולים איכילוב בתל אביב.

כמי שנאמן לססמה של אבנרי "ללא מורא, ללא משוא פנים", אני מרגיש חובה לספר על צד נוסף של אבנרי האיש (על יכולות הכתיבה שלו, הראייה העתידית, אומץ לבו וכישוריו המופלגים אין עוררין). האיש האגואיסט, הקמצן, השרלטן, הנהנתן, האיש שהמציא לצורך קידום מכירות גיבורי תרבות מספוג והפך אותם באמצעות העיתון לאושיות ציבוריות, האיש שלא מעט אנשי עסקים חששו ששמם יופיע במדור רכילות של העיתון וכדי שזה לא יקרה היו נתונים לסחיטה.

אורי אבנרי היה בשבילי דמות של גיבור במלוא מובן המילה. הנער הצעיר שמילא את ראשו בטונות מידע באמצעות ספרים שקרא ימים ולילות, עבד לפרנסתו, התנדב למחתרת האצ"ל, לחם בשורות שועלי שמשון ונפצע קשה, הרחיב השכלתו כשעבד במשרד עורכי דין; היה אמיץ מספיק כדי לרכוש עיתון ולצאת למאבק על פני החברה הישראלית, תוך ניצול כישוריו הפנומנליים. הוא היה עבורי דמות שהצטרפה לגיבורי הילדות שלי, החל מהרוזן ממונטה כריסטו, טרזן, רובין הוד ועד לארנסט המינגווי וצ'ה גווארה.



כשהגעתי למערכת "העולם הזה" במרתף הבית ברחוב גליקסון 8 ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב, הייתי מאושר. הייתי מביט שעות כיצד אבנרי עורך את העיתון, הייתי מצטרף אליו בנסיעות להפגנות נגד כפייה דתית ובעד אחווה יהודית־ערבית. רגעים קסומים במוסטנג הלבנה בדרכנו לפעילות עיתונאית או חברתית.

כשצילומים וכתבות שלי התפרסמו בעיתון, הייתי ברקיע השביעי. כשאבנרי לקח אותי איתו לבילוי במועדון "פרדריקה" או ב"מנדי'ס", הייתי כמו מי שנמצא בחלום שמתגשם. הייתי רואה איך אנשים מביטים עליו ושומע את דבריהם מאחורי הגב, הערצה מהולה בשנאה וקנאה. הייתי רואה את החנפנים והחנפניות מזמינים אותו לשתות ורק מאוחר יותר הבנתי שאף פעם לא ראיתי אותו משלם. ראיתי בחורות שאבנרי נמרח עליהן בריקודי סלואו שהיו מזמוז בעמידה לצלילי מוזיקה, מתחכך ומרייר, ושבוע אחרי כן ראיתי כתבה על "מלכות חיי הלילה" בעיתון.



במהלך השנים המיתוס של גיבור חלומותי החל להתפוגג. פרנסה לא הייתה מהעיתון. פרילנסרים הרוויחו כסף שהספיק בקושי לפלאפל ולסיגריות. התשלום לפרילנסרים ניתן לאחר שמדדו בסרגל את אורך הטורים וחצאי הטורים ולפי זה ניתן התשלום בקמצנות. המנכ"לים דב איתן ואחריו עזריאל קרן, שרחמיהם נכמרו על העובדים שבסוף החודש קיבלו שכר רעב, היו מוסיפים קצת לעובדים המדוכאים ומשביעים אותם שאבנרי לא יידע על התוספת.

הייתי מוכן תמיד להגן בגופי על אבנרי, והיו עוד כמה כמוני. כך היה כשהיינו נוסעים לאסיפות בחירות ולחוגי בית ברחבי הארץ וכשהוקמה התנועה הפוליטית "העולם הזה - כוח חדש". כמי שהיה מצוי בעניינים ראיתי מקרוב את התככים שהחלו להירקם ברשימה החדשה כבר מההתחלה. לא רציתי להאמין שזה קורה, אבל זה קרה.

במקביל למדתי לאהוב את שותפו של אבנרי, שלום "האפנדי" כהן. כהן, בלי שום טיפת אגו, היה תמיד דואג לעובדים בנסיעות ליעדים מרוחקים. היה מזמין אוכל ומשקאות, לפעמים היה מזמין אותנו אליו הביתה. היה סובלני כלפי מי שעשה טעויות, ותמך במי שנכשל במשימה כזו או אחרת.

אבנרי היה חסר רחמים. אני זוכר שפעם עצר את המוסטנג כשנסענו איתו למשולש, הוא ביקש ממני ומר' לרדת מהאוטו, לקחת שקיות גדולות מהבגאז' ולמלא בהן חול מצדי הדרך עבור החתולים שלו. נעלבנו, אבל לא אמרנו מילה.



יום אחד ראיתי אותו במועדון "פרדריקה" ברחוב הירקון שותה ונשפך על בת זוגה של רוזי נתן, גרושתו של אייבי נתן. הוא הצמיד אותה אליו, התרפק, התחכך, ממש הזיל ריר והיא לא יכלה להגיב. הצעירה, שנדמה לי שהייתה בת האיטי, הופיעה בתקופה שאחרי כן בצילומים בעיתון כעוד גיבורת תרבות מאוסף הבלייניות של תל אביב.

פעמים לא מעטות הייתי עד לשיחות שממש הרסו לי את הבריאות, ובעיקר את האמונה באיש. שיחות שבהן נאמר במפורש, לא במרומז, שעל "האיש הזה" לא כותבים ב"רחל המרחלת". ואז החלו להופיע מודעות של העסק שהיה בבעלותו של אותו "האיש הזה". הבנתי לאט־לאט שגיבור נעורי הוא אכן עיתונאי ענק בעל ראייה עתידנית ויכולת ניתוח שאין שנייה לה, אבל הוא דרעק לא קטן כבן אדם והיושר הוא לא תכונת האופי הבולטת שלו.

את השער האחורי שלך אף אחד לא מעז לפרסם

בספרו "אופטימי 2" כותב אבנרי בין השאר על ההצתה במערכת "העולם הזה": "החשד שלי נפל מהרגע הראשון על חסידו של שלום (שלום כהן - נ"ז), נתן זהבי, אחד מעובדי 'העולם הזה'. כשלקחתי אותו לעבודה, היה תושב אילת, שקוע בסמים, פרחח פורץ גדר באופיו, בחור מוכשר בעל סגנון פרוע במיוחד. לימים ניצל כישורים אלו ברדיו. כאשר נשאל קצין המשטרה הבכיר שחקר את ההצתה אם יש חשודים, ענה: 'קחו את ספר הטלפון!'. בנימה יותר רצינית שאלו אותי קציני המשטרה במי אני חושד. נתן זהבי הופיע בראש הרשימה שלי. הוא הוזמן לבדיקה בגלאי שקר ועשה דבר כמעט בלתי אפשרי: הוא הכחיש - ויצא דובר אמת. נראה שבעזרת סמים התגבר על המכונה".

אוי, אורי אורי. כשבאתי לעבוד ב"העולם הזה" לא ידעתי מה זה סמים, לא הייתי פרחח ולא פורץ גדר. הייתי ילד טוב עם המון רצון והערצה אליך. חלמתי להיות עיתונאי וסופר ומנהיג כמוך. באזור הקרוב שלך למדתי איך לעשן חשיש ושאסור להאמין בשום אדם, כי לכל אדם יש שער קדמי ושער אחורי. השער הקדמי שלך, אורי אבנרי, זוכה לשבחים מוצדקים, את השער האחורי שלך אף אחד לא מעז לפרסם.

ב–1972 הוציא שלום כהן את ספרו "העולם הזה". בשער האחורי של הספר מופיעה תמונה שצילמתי, שבה אתה נראה במועדון לילה עם בת זוגה של רוזי נתן, מרוח ומחוק.

בעשורים האחרונים למרות תחושת התיעוב כלפיך לא הפסקתי להלל ולשבח את מאמריך, את הופעותיך בטלוויזיה ואת העובדה שאתה ממשיך לצאת לכל הפגנה שאיתה אתה מזדהה למרות גילך המופלג. צלילות המחשבה, הנחישות והאומץ לא להיגרר אחרי ההמון ולא לפחד ממנו גרמו לי שוב להעריך ולהוקיר אותך, אף על פי שבתוכי פנימה אני יודע שהיית חרא בן אדם.