שני מקרי אלימות מזעזעים התרחשו בימים האחרונים. האחד, נגד שלושה ערבים תושבי שפרעם בחוף הים בקריית חיים, והשני, נגד פעילי שמאל בדרום הר חברון שצילמו מאחז בלתי חוקי. מי שסבור כי מדובר באירועים נקודתיים, לוקה בעיוורון. מדובר ברוח התקופה שחלחלה כבר עמוק אל לב־לבה של החברה הישראלית; רוח שדוחקת את הערבים לכדי מעמד של אזרחים סוג ב’, וסופה שהיא הופכת אותם ואת מי שמזוהה עמם לטרף עבור פושעי שנאה. זה לא ייעצר עד שמי שאחראי לרוח המפקד - יגנה בחריפות את האלימות.

כזכור, רוח המפקד המסיתה נגד ערבים החלה בקמפיין הבחירות האחרון של נתניהו בסרטון המתריע מפני נהירתם למימוש זכותם הדמוקרטית להצביע. אך היא לא עצרה שם. היא הדביקה חלק מחברי הממשלה וחברי הכנסת מהקואליציה. כך למשל, ח”כ בצלאל סמוטריץ’ לא בחל להביע קבל עם ועולם סלידה מפורשת מכך שיולדות יהודיות מאושפזות בסמוך ליולדות ערביות, ואף הביע תמיכה בדברי אשתו שנרתעה מהאפשרות שידיים ערביות ייגעו בתינוק יהודי ; גל שריפות שפרץ ברחבי הארץ בסוף שנת 2016 גרר את ראש הממשלה והשרים גלעד ארדן, נפתלי בנט ואיילת שקד להפנות אצבע מאשימה כלפי הערבים ולטעון כי מדובר בטרור הצתות. חודשיים לאחר מכן התברר כי אין די ראיות על מנת לבסס קביעה זו; מיד לאחר ניסיון פינוי היישוב אום אל־חיראן, שבמהלכו נהרגו השוטר ארז לוי והאזרח הבדואי אבו אל־קיעאן, קבע השר ארדן כי מדובר בפיגוע דריסה. כמה חודשים מאוחר יותר החליט פרקליט המדינה לסגור את התיק וקבע שלא ניתן לקבוע אם הדריסה הייתה בגדר פיגוע; ח”כ מיקי זוהר (הליכוד), ששכח לגמרי שישראל אמורה להיות גם מדינה דמוקרטית השייכת לכל אזרחיה, צייץ לפני ימים אחדים בתגובה למחאה של ערבים נגד חוק הלאום בחוף ימה של תל אביב: “נכון, יש לכם הזכות הדמוקרטית להגיע לחופים שלנו... זו מדינה יהודית, ולכן הבעלות היא של העם היהודי”.

יש מי שמתקשה לחבר את הנקודות לקו וממשיך להתעקש על המקריות של אירועי האלימות. בעיתון “ישראל היום”, למשל, הופיע הדיווח על האלימות נגד הערבים רק בעמוד 19. אך הצייטגייסט ברור: החברה הישראלית נמצאת בסחרור לאומני. הסחרור אף מלווה בתחרות בין ראשיה מי יותר לוחמני: ראש הממשלה שמחליט להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציבי החינוך והרווחה, השר לביטחון הפנים שבוחר למלא את רחובותינו בכלי נשק או שר הביטחון ושר החינוך שמתחרים מי חושף שיניים גדולות יותר מול חמאס. קווים דומים לרוח הלאומנית והאלימה של תקופתנו ניתן למצוא אי שם באמצע שנות ה־90, סמוך לרצח יצחק רבין. בזמנו היה מי שבחר לא להקשיב לאמירתו כי “האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה” ורק צפה מהמרפסת. יש לקוות שבטרם יתגעש עלינו רצח פוליטי נוסף, ראש הממשלה יתעשת וירד להרגיע את הרחוב.