אני אוהב מאוד ספרי ילדים, בייחוד כאלה שנכתבים בשתי קומות: אחת לילדים ואחת להורים. אחד מהם הוא "בארץ יען כי" של אפרים סידון (הוצאת עם עובד), משל על בנות יענה שרק רוצות לטמון את ראשן בחול. זה ספר מדויק, חד וסאטירי, שמדבר גם אלינו המבוגרים, שמעדיפים להביט למקומות אחרים רק כדי לא לראות למה הפכה הפוליטיקה היומיומית שלנו. אל תספרו לנו, כי אנחנו לא רוצים לדעת מה שאנחנו לא חייבים.
זו הסיבה לכך שכל כך קל לגייס את ההמונים נגד הפרסומים על רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו. הציבור לא רוצה לדעת עד כמה ההתנהלות שם מוזרה, כי זה מעורר אצלו אי־נוחות. עדיף שלא לדעת או להגדיר את הכל כרכילות. זה גם הסיפור של חוק הגיוס, חוק הלאום ותקציב הביטחון. אנשים מוכנים לקבל הרבה מאוד דברים, בתנאי שהם לא ייעשו בגלוי.
זו בדיוק הבעיה גם בחוק הגיוס. חרדים מתגייסים, חרדים הולכים לעבודה. אבל למה בגלוי? למה במדים? זה פוצע את העין. למה להגיד מראש כמה יתגייסו? זה מפריע. תגייסו בשקט, העיקר שלא בפרהסיה.
החרדים לא לבד. גם הערבים מוכנים לקבל הרבה פשרות, כל עוד הן נעשות בשקט. מה, ב־70 שנה הם לא שמו לב שזו מדינה יהודית שמתעסקת בעיקר ביהודים? הם לא הבחינו שיש כאן רק המנון אחד? רק דגל אחד? ושמקדמים התיישבות רק ליהודים? מתי בפעם האחרונה הקימה המדינה עיר לערבים? התשובה פשוטה - אף פעם. לבדואים הקימו יישובים, אושרו הרחבות לדרוזים, אבל המדינה לא חיכתה לסעיף 7 בחוק הלאום כדי לבסס התיישבות יהודית בגליל ובנגב.
דרך אגב, היא הצליחה באופן חלקי. בגליל יש רוב ערבי. זו בעיית משנה למחלה של הציונות המדינית שבה דוגל נתניהו. במקום לעשות, מדברים; במקום לבצע, נואמים באו"ם. יש חשיבות למילים ולהכרזות, אבל היא משנית. לו הראתה ממשלת הימין תוצאות של עשור ביישוב הגליל, לא היה צורך בסעיף 7 בחוק הלאום.
בחוק הלאום הפרהסיה זועקת לשמיים, כי גם אם רוב הישראלים מבינים שישראלי הוא בעיקר יהודי, הכתיבה של המשוואה הזאת היא היא הוכחה לגזענות שטבועה כאן. "זו ארץ ישראל ולא ארץ הדרוזים או פלסטין", הסביר בנועם הליכות ד"ר יועז הנדל בשיח שקיימתי איתו במסגרת "גשרים בנחל" על גדות נחל אלכסנדר. הוא צודק, אבל מעליב ומיותר להטיח את זה בפני הדרוזים.
# # #
גם כאן יש מה שנאמר בפרהסיה: גדרות, סייבר, חיזוק כוח התקיפה. שום דבר מרגיז או שנוי במחלוקת. אין מדובר על הסטת התקציבים - פחות לצבא היבשה, יותר ליחידות המיוחדות, לשב"כ ולמוסד.
עמיתי שבתאי שובל, חוקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, כתב מסמך מעניין בנושא תפיסת הביטחון: "בכל הנוגע להתנהלות ראשי הממשלה בישראל בנושאי ביטחון וכלכלה אין ימין ושמאל, רק מרכז. הפיקציה של מאבק בין ימין ושמאל מתקיימת רק מחוץ למגרש המשחקים של מדיניות ראשי הממשלה והאוצר. אופוזיציה בתוך הממשלה, בכנסת ובציבור מנסה להציג את מדיניות הממשלה כימנית או כשמאלנית, אבל ללא אחיזה במציאות. ממשלות בראשות הליכוד הכירו בצורך בהקמת מדינה פלסטינית, הקפיאו התנחלויות, הגיעו להסכמים עם חמאס, חתמו על הסכם חברון וויתרו על חלקי ארץ ישראל. פרגמטיזם מדיני־ביטחוני הוא לחם חוקם של ראשי הממשלה, בלי קשר לשיוכם המפלגתי. עד לממשלה הזו, גם במישור החקיקה לא היו הבדלים משמעותיים בין המשויכים לימין לכאורה לבין המשויכים למרכז".
שובל מנסה לשרטט תחזית שתגדיר את הצרכים האמיתיים של "תפיסת הביטחון 2030": "גם אם ייבחר דונלד טראמפ לקדנציה שנייה, האופק הרשמי של שלטונו מוגבל לשנת 2024. קל לטעון שהוא טוב ליהודים, לפחות במישור ההתמודדות מול איראן. אבל בנושא ירושלים, טראמפ לא הועיל ואולי אף הזיק. וגם אם הוא טוב ליהודים, הוא פחות טוב למעמדה הגלובלי של ארצות הברית".
עוד כותב שובל: "את הנשיא האמריקאי מאפיינות התרחקות מבני ברית והימנעות מתגוננת מעימות עם רוסיה. בד־בבד עם התועלת לישראל, מעמדה של ארה"ב מול בעלי בריתה התערער. ברית נאט"ו, היחסים עם מדינות אירופה וסין - כל אלה נקלעו לאווירת משבר. במגמה המסתמנת כיום, ניתן להניח שבתום הקדנציה הראשונה של טראמפ יקצינו היחסים האלה. אם טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, יש סכנה של ממש שביטול הסכמים, התנכרות לבריתות, מלחמות סחר ומדיניות תזזיתית בלתי ברורה יחמירו עוד יותר את המשבר ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות המערב ועם סין".
להבדיל מטראמפ, ולדימיר פוטין כאן בשביל להישאר. אם יחיה, ודאי שהוא יכול לשלוט ברוסיה גם בשנת 2030. להבדיל מטראמפ, פוטין הצליח הן במדיניות "רוסיה תחילה" והן במדיניות Making Russia Great Again. ההידרדרות במעמדה של ארצות הברית משפיעה על ישראל. רוסיה, שהייתה עד לפני שנים מספר שחקן שולי, הפכה להיות פקטור אסטרטגי חשוב מול האיום האיראני וההתנהלות בסוריה.
איראן מתכוננת לשלב החשיפה של יכולתה הגרעינית, והיא תעשה זאת בוודאי בפתאומיות יחסית. לאחר שתשלים את יכולת הטילים שלה לשאת מתקן גרעיני לטווחים רלוונטיים, היא תבחר עת להשלמת המהלך הגרעיני. הנחה סבירה היא שממשל טראמפ, או הממשל שיבוא אחריו, לא יבחרו באופציה הצבאית כדי לפגוע ביכולת הגרעינית האיראנית לאחר שתיחשף. מבחינת האמריקאים, תקיפת מדינה גרעינית אינה אופציה. לכן, ב־2030 ישראל עלולה בהחלט להתמודד עם איראן חמושה ביכולת גרעינית. ההשלכות המדיניות והצבאיות של מצב כזה מרחיקות לכת, וספק אם תוכניותיו של נתניהו יהיו עדיין רלוונטיות.
התרעות פיקוד העורף