האב, הבן ורוח הקודש

"סופית", בישר ראש ממשלת ישראל אחרי חקירתו האחרונה, "תיק 4000 קרס". כנראה שקרס על ראשה של רעייתו ועל ראשו של בנם. ביום חמישי האחרון, במהלך דיון על חילוט רכושו של שאול אלוביץ' בבית המשפט, הודיע בפעם הראשונה נציג המשטרה בקולו, לפרוטוקול, כי שרה נתניהו חשודה אף היא בשוחד בתיק 4000. ההערכה היא כי גם הבן יאיר חשוד בשוחד בתיק הזה. שניהם חשודים כמי ששימשו "זרועותיו" של המשחד הראשי, הלא הוא ראש המשפחה שבשלב זה לפחות מצטיירת כמשפחת פשע. לכאורה.

"המשטרה אמרה, אז אמרה", אמרו בסוף השבוע פרקליטי הגברת, שהפכה בשנים האחרונות לחשודה סדרתית. הבעל בוטה אף יותר, ואני מהמר שהיום, אולי אפילו הבוקר, הוא יבליח בעמוד הפייסבוק שלו וימשיך במסע הדה־לגיטימציה שהוא מנהל נגד רשויות החוק והמשפט במדינה שהוא אמור להיות אחד מסמלי השלטון שלה.

כשהנחקר היה ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, מחא נתניהו כפיים לרשויות הללו. הריע למשטרה והשתחווה לפרקליטות, בעודו מפציר בראש הממשלה לפרוש, כי אין אפשרות אמיתית לנהל את ענייניה של המדינה בעודך נחשד בעבירות חמורות כל כך.



אני נזכר בסרטון ההוא, שבו נראה נתניהו יושב לצדו של הג'ינג'י מאיכות השלטון ומסביר למה יש עדיין שחיתות במדינה. הכל, הוא אומר, בגלל התקשורת שלא עושה את עבודתה ולא נוברת יותר במעשיו של ראש הממשלה, ובגלל רשויות האכיפה שגוררות רגליים. הוא אמר ועשה את כל הדברים הללו הרבה לפני שהוגש כתב אישום כלשהו נגד אולמרט. כיום הוא מנסה להחתים את שותפיו הקואליציוניים הבאים על התחייבות שגם אם יוגש נגדו כתב אישום, הם ימשיכו לשבת בממשלתו עד אחרי ההרשעה הסופית והאחרונה, אחרי הערעור לעליון והבקשה לדיון נוסף - ועוד לא אמרנו את המילה "שימוע".

יותר מכל, חשוד בנימין נתניהו, לפחות בעיני, בהשחתה מוסרית וערכית של המדינה הזו. יכולות השכנוע שלו אדירות כל כך, עד כי קהל רב מזדנב בעקבותיו וזועק ססמאות בגנות כל אלה העוסקים במלאכת החוק במדינה. מקשקשים על "דיפ סטייט" מסתורי שרודף את האדון, את הגברת ואת הבן. טוענים שאנשים כמו רב ניצב רוני אלשיך והאלוף במילואים אביחי מנדלבליט קשרו קשר להדיח ראש ממשלה מכהן כדי להמליך את נציגי הקרן החדשה וראשי הווקף המוסלמי על ארץ הקודש.

יש מספיק מאמינים לתזות המופרכות הללו, יש מספיק חסידים שינפצו כאן את כל מה שנותר מהמוסדות הממלכתיים של המדינה כדי להגן על האב, הבן ורוח הקודש. איך היה אומר הנשיא טראמפ בשלב הזה? עצוב (SAD).

אי אפשר להבין את העסקה הרקובה בין אלוביץ' ובזק לבין משפחת נתניהו בלי להבין את האובססיה העמוקה, החולנית, של בני המשפחה הזו (והיא בראשם) לסיקור תקשורתי. רק מי שיודע כמה עשרות ומאות שעות הוקדשו שם, בבלפור, רק כדי לבחור תמונות של הגברת להפצה בגיליון הבא של היומון המשפחתי, או באחד מאתרי הבית, מבין את הפתולוגיה של העניין הזה. מי שיודע כמה תעצומות נפש משקיע ראש הממשלה במאמץ האינסופי שלו להדביר את קני ההתנגדות האחרונים, להשתלט על כמה שיותר כלי תקשורת ולהכרית את כל אלה שמעיזים עדיין לבקר אותו פה ושם, מבין למה זה היה שווה לו מיליארד שקל בהטבות מופלגות למונופול התקשורת של ידידו אלוביץ'.

וכל השאר בוואטסאפים, מסרונים, הקלטות ואיכונים המצויים בידי המשטרה, באדיבותו של אחד העושים במלאכה, הלא הוא עד המדינה ניר חפץ.

מהפכת המידע

זה קרה בנובמבר 2016, כחצי שנה לאחר שנדב ארגמן נכנס לתפקיד ראש השב"כ. הוא הגה, חלם ותכנן את המהלך הזה שנים, אבל השעה לא הייתה בשלה. הוא ידע שהמו"מ לא יהיה קל, הוא הכיר את המשקעים, את המאבקים, את היריבות, התחרות והטינה ההדדית, אבל האמין שאפשר לרבע את המעגל, או לעגל את הריבוע ולהגיע להסכם הבנות כנגד כל הסיכויים עם היריב ההיסטורי, הדמון המיתולוגי, האויב שאין להזכיר את שמו. מדובר באמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל.

ואכן, אחרי חצי שנה של מו"מ מרתוני לא קל, בנובמבר 2016 נחתם הסכם ההבנות ושיתוף הפעולה (MOU) בין שירות הביטחון הכללי לאגף המודיעין של צה"ל, שניים מגופי המודיעין וסיכול הטרור החשובים והאימתניים בישראל ובמזרח התיכון (השלישי הוא המוסד). היה טקס, הייתה הרמת כוסית חגיגית, בכירי אמ"ן והשב"כ בילו ערב של אחווה וידידות ואחר כך הופיע ראש אמ"ן האלוף הרצי הלוי בהרצאה מיוחדת מול כל מנהלי התחומים והאגפים בשב"כ, ואילו נדב ארגמן הוזמן להופעה מקבילה מול כל המפקדים באמ"ן. אכן, חזון אחרית המודיעין.

זה התאפשר בזכות חילופי הדורות. יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר, לא היה מוכן ללכת למהלך כזה. גם באמ"ן לא התלהבו. במשך דורות חששו בשב"כ שאם הארגון ייפתח, הרלוונטיות שלו תיפגע. המנטליות בגופים הללו, הפעילים במחשכים, היא חשאיות, סודיות מוחלטת, שמירת הסוד קרוב לחזה. הם מתעסקים בדיני נפשות, במקורות מודיעיניים, לפעמים אנושיים, בשיטות פעולה. לפעמים הם שומרים את הסודות הללו גם מעצמם. לפעמים, כמו במלחמת לבנון השנייה, המודיעין קיים אבל נותר בכספות של אמ"ן, בעוד לוחמי וקציני צה"ל בשטח משוועים לו ואין.

ארגמן מחזיק בדעה הפוכה מזו של קודמו. בשיחות בתוך הארגון הוא הדגיש כי אם השב"כ לא היה נפתח, הוא היה מאבד רלוונטיות, ולא להפך. בעידן הנוכחי ארגונים מסוגרים או מתבדלים מאבדים את זכות הקיום שלהם. העולם העסקי וגם המודיעיני בנוי על מכפילי כוח, שיתופי פעולה, מינופים מתואמים. העולם הפך שטוח, הכל פתוח, הגבולות מטושטשים או לא קיימים, הכל קורה בסייבר, מכספי הטרור דרך אמל"ח, הפעלת טרור ושאר ירקות.

לא כל פקודיו של ארגמן האמינו לו בהתחלה. גם מעבר לכביש, באמ"ן, היו סקפטיים. אבל הוא היה רציני, ובשלב מסוים הפך גם הפרטנר שלו, אלוף הרצי הלוי, לרציני. המגעים הבשילו, וההסכמה הושגה. פתאום סדר חדש. המערכות של השב"כ ואמ"ן התחברו טכנית זו לזו. כל החומרים מהשב"כ זורמים לאמ"ן, כל חומרי אמ"ן זורמים לשב"כ. כולל הכי רגישים. מדובר במהפכה של ממש. כדי להדגים רצינות הבהירו שני הקודקודים שמי שלא ישתף פעולה עם התורה החדשה יעוף. האזהרה הייתה מיותרת. כולם משתפים פעולה.

אין להקל ראש בהסכמה הזו. עשרות שנים שררה יריבות בין שני הארגונים הללו. היא הגיעה לשיאה בוויכוח המר והנמהר (שפרץ ב"עובדה") על אותה התרעה למלחמה שהשב"כ הביא לפני צוק איתן, לכאורה, אך לא זכתה לקשב באמ"ן ובמערכת עצמה. בכירי שני הארגונים מצאו את עצמם לפותים זה בזה בקטטת בוץ מכוערת שממנה אף אחד לא יצא טוב. הוויכוח הזה קיים עד היום, אבל הסיכוי שיקרה פעם נוספת קטן בהרבה.

על פי ההסכם, השב"כ ואמ"ן עושים כעת שיתוף מוחלט בחומרי המודיעין שלהם, משתמשים בהם ביחד, יוצאים למבצעים משותפים, מפתחים טכנולוגיות משותפות, פרויקטים משותפים ואגם מידע אחד לכולם. בעקבות ההסכם התברר שהייתה חפיפה של 60%־70% בפעילות, באנרגיה ובתשומות שהושקעו בנפרד בשני הארגונים הללו מול אותה אינפורמציה ואותם הישגים נדרשים. עכשיו, בעקבות ההסכם, החפיפה ירדה ל־25%, שזה השיעור ההכרחי. השמיכה, שהייתה קצרה מדי עד עכשיו הוארכה מאוד.

יש שימוש משותף ביתרון היחסי של כל ארגון. השב"כ, למשל, מחזיק במומחיות עודפת ומיוחדת בתחום הפלסטיני. בזירה הזו יש לו יתרונות גדולים, מכיוון שמומחי הזירה הפלסטינית בשב"כ יושבים 20־30 שנה על אותו נושא ובקיאים בו ברמה אחרת לגמרי מאשר קצינים שעוברים תפקיד פעם בשנתיים. לאמ"ן ישנם היתרונות האיכותיים שלו במגוון של נושאים. עכשיו היתרונות הללו עומדים לרשות שני הארגונים סימולטנית. הסינרגיה זורמת. מתפנה המון אנרגיה ומתפנים גם אמצעים, שמוקדשים להתעצמות. לא לתוספת כוח אדם, לא לתוספת שומן, הכל לטובת עוד מודיעין, עוד פיצוחי סייבר, עוד אמצעי סיכול. חדשות טובות לקראת ראש השנה, לשם שינוי.

עד הרצח הבא

אבל לא הכל טוב. בשב"כ מובעת לאחרונה דאגה מהעלייה המסתמנת באירועי טרור יהודי ביהודה ושומרון. בסופו של דבר, מדובר ב־50 פעילים אלימים באמת הנהנים מתמיכה של כמה מאות תומכים. הטיפול האמיתי, יודעים גם בשב"כ, צריך להתבצע ברמה מערכתית: חינוך, רווחה, יצירת אלטרנטיבה לתורת הקיצונים המורבצת בנערי הגבעות. עד שזה יקרה, צריך לאכוף את החוק. זה לא קל. בינתיים הולכים אירועי האלימות ומתרבים.

בשב"כ לא מבינים איך ייתכן שמניחים לנערי הגבעות לזרוק אבנים על שוטרים או חיילים. צווי ההרחקה, שנתפסים כפתרון האולטימטיבי, הפכו לחסרי משמעות. המורחקים מתעלמים מהצווים לחלוטין וממשיכים להסתובב בשטח ולהתסיס, ואף אחד לא נוקף אצבע בעניין. הם מצפצפים על החוק ויוצאים ללא פגע. זה מתכון לצרות גדולות יותר בהמשך. במדינה מתוקנת מי שמתעלם מצו הרחקה הולך לכלא. בישראל, מי שעושה את זה, זורק אבנים על שוטרת מג"ב, פוצע אותה קשה בראשה ואחר כך מתנפל על פעילי שמאל ומכה אותם עד זוב דם. מדובר בהפקרות.

השב"כ, שהצליח להכניע את האלימות הזו ולהוריד את נפחה אחרי הרצח בדומא, מביט עכשיו בעיניים כלות אחר ההתדרדרות החדשה שנובעת כנראה מהעובדה שזה לא באמת אכפת לאף אחד. עד הרצח הבא.

נמר עם גדי ירבץ

"אם היו מתקיימות כעת בחירות לכנסת ומפלגת 'ביטחון לישראל' בראשות ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הייתה מתמודדת בהן, לאיזו מפלגה היית מצביע?".

זו הייתה שאלה ראשונה בסקר שנערך לפני כעשרה ימים בקרב מדגם מייצג של מצביעים ישראלים. בעקבותיה באה עוד אחת: אותו דבר, רק במקום ברק, הרמטכ"ל בני גנץ בראש "ביטחון לישראל". בשאלה השלישית הם כבר התאחדו, ברק וגנץ, תחת אותו "ביטחון לישראל", ברביעית הצטרפה אליהם ח"כ אורלי לוי־אבקסיס ובחמישית ח"כ ציפי לבני. ונמר עם גדי ירבץ.

אין לי מושג מי ערך את הסקר הזה או מה היו תוצאותיו. מה שכן, האפשרויות הללו נדונות במסגרת הרחשים במערכת הפוליטית והמגעים השונים שכולם מקיימים עם כולם. ברק פוגש את כל מי שאפשר לפגוש (חוץ מגבי אשכנזי), גנץ עושה שופינג כבר שנתיים, לוי־אבקסיס הקימה מפלגה ורצה איתה בכל הארץ, ולבני חתומה עם גבאי אבל ממשיכה לחלום על איחוד גדול במרכז־שמאל.

אחד התרחישים שנבחנים הוא הקמת פלטפורמה חיצונית למפלגת העבודה. בואו נניח שנקרא לה "ביטחון לישראל". ליבת ההתארגנות הזו תורכב מגנרלים. ברק, גנץ, לך תדע, אולי אפילו אשכנזי ושמות נוספים. כוחה של מפלגה כזו ייבדק בסקרים. בעצם, הוא כבר נבדק. לבחירות היא תצא עצמאית. רגע לפני הדד־ליין, 45 יום לפני הבחירות יתחולל המפץ הגדול שבו תצטרף המפלגה למחנה הציוני, או להפך. תלוי מי יציג ביצועים טובים יותר בסקרים.
זו תהיה הדרך להוריד את אבי גבאי מהעץ, כלומר מהמקום הראשון. הוא לא מוותר על תפקידו כיו"ר המחנה הציוני, הוא רק מתאחד עם גוף גדול יותר ממנו ומתייצב במקום השני. לחלופין, הגנרלים מצטרפים אליו ומקבלים את הנהגתו (במקרה שהמחנ"צ פופולרית יותר בסקרים). על פי החלום המקורי, יהיו הצטרפויות נוספות. על פי התרחיש האולטימטיבי, גם יאיר לפיד מצטרף (תשכחו מזה, אומר לפיד). כל כוחות האנטי־ביבי באשר הם. חלומות נעימים.



הגיים צ'יינגר


אם נחתוך עוד יותר שמאלה, החלומות שם אפילו נעימים יותר. זה התחיל בקטן, מתחת לרדאר, בחדרי חדרים, ומשם התפשט הלאה, במעגלים הולכים ומתרחבים. היום כבר מדובר בסאון גדול, מתפשט ומשגר גלי הדף למרחקים. כל זה מתרחש בביצת השמאל הישראלי המתייבשת, ולכן צריך לשמור על פרופורציות. אבל זה אמיתי: יוזמה המאגדת רבים מאוד במה שהיה פעם "מחנה השלום הישראלי" להקמת מפלגה יהודית־ערבית אמיתית, שוויונית, במפתח משותף ורשימת ריצ'רץ', שתנסה לחצות מחנות ולשבור תקרות זכוכית. מפלגה שאמורה להיות התשובה האמיתית לחוק הלאום, להסתה של נתניהו והימין נגד ערביי ישראל ושוחרי הדו־קיום, לסטיית מרצ של תמר זנדברג ימינה.

המפלגה הזו תקום ותיפול רק על דבר אחד. יותר נכון, שניים: זהות מנהיגיה. כמעט כל מי שדיברתי איתו השבוע בעניין נקב בשני שמות שעל פיהם יקום או ייפול דבר: זהבה גלאון ואחמד טיבי. או, לחלופין, איימן עודה. ביחד.

ביוזמה הזו מעורבים רבים והיא מחולקת ומפורקת, כנהוג בשמאל לרסיסי־יוזמה שונים ומשונים. חלקם ח"כים לשעבר, פעילים ותיקים של מרצ, של מפלגת העבודה, של שרידי מחנה השלום. במלאכה עושות כמה קבוצות: יש קבוצה של בכירים במרצ לשעבר שמתכנסים בקביעות, מחלקים משימות ומנהלים מפגשים שונים, גם עם המועמדים לעמוד בראש המפלגה החדשה. הם פגשו את גלאון ומפעילים עליה לחץ כבד. הם גם דיברו עם טיבי. חשוב להדגיש: גלאון לא שם, עדיין. טיבי אפילו לא שוקל את זה, עדיין. הסיבות יפורטו בהמשך.

קבוצה נוספת מכילה פעילים אזרחיים, אנשי מחנה השלום ואקדמיה. יש קבוצה שנקראת "היוזמה היהודית־ערבית". ישנו אברום בורג וחבורתו. בורג ניהל לפני כחצי שנה כנס, שאליו הזמין לא מעט אנשים ובו הציג את החזון. עוזי ברעם, אחד המוזמנים, אהב מאוד את הרעיון אבל אמר לי השבוע שההיתכנות למימושו אפסית. אין לדעתו מנהיגות ערבית ישראלית אמיתית, בעלת משקל, שיכולה להצטרף למיזם כזה. כך שפעילים לא חסרים. מנהיגים כן.

"זה החל בניצחונה של תמר זנדברג במרצ, ההליכה ימינה, ההצהרה שנשב גם עם ליברמן, המעורבות של איש הימין משה קלוגהפט בקמפיין. זה גרם להרבה אנשים לחשב מסלול מחדש", אמר לי השבוע אחד מפעילי היוזמה. זה נמשך במעגלי ההסתה השונים נגד ערביי ישראל שקראו תיגר על הדו־קיום שמתקיים בארץ הזאת כנגד כל הסיכויים. השיא הגיע עם חוק הלאום וההפגנה הגדולה. בעצם, שתי ההפגנות הגדולות.

הנה רשימה חלקית של שמות הנמנים עם הקבוצות השונות העוסקים בקידום הרעיון הכללי הזה: חברי הכנסת לשעבר יאיר צבן, חיים אורון (ג'ומס), צלי רשף, אברום בורג, יולי תמיר, דדי צוקר ואחרים. הפעילים פרופ' דוד הראל, היועמ"ש לשעבר מיכאל בן־יאיר, אריאל פרוקצ'יה, מיה בנגל ודוד מנקין. אומרים שגם אופיר פינס בתמונה. אומרים שיש גם בכירים מכהנים במרצ שדוחפים בשקט מרחוק ואם זה יקרה ימהרו לקפץ מהעגלה ההיא לעגלה הזו. נעשים גם
סקרים. בינתיים הכל דיבורים.

הרעיון הכללי כפול: ראשית, לשבור את הפרדיגמה שלפיה 13 המנדטים של ערביי ישראל נמצאים מחוץ למעגל הפוליטי־קואליציוני בישראל. מפלגה כזו יכולה לרסק את הרשימה המשותפת ולהעביר נתחים גדולים ממנה לרשימה היהודית־ערבית. מפלגה כזו יכולה להוסיף למאגר המצביעים עוד 10 מנדטים של ערבים ישראלים שפשוט לא באים להצביע, כי אין להם עבור מי (משקלם האמיתי של הערבים באוכלוסייה שווה למעלה מ־20־25 מנדטים). רשימה כזו יכולה לשבת בקואליציה בהנהגת המרכז־שמאל. בתסריט האופטימי זה יכול להיות הגיים צ'יינג'ר בין הגושים.

הרעיון השני הוא לקרוא תיגר על גל ההתלהמות המנסה לתקוע טריז בלבו של הדו־קיום בין יהודים לערבים בארץ הזאת. להמחיש את העובדה שאנחנו באמת חיים כאן ביחד. העברת חיי היומיום, שבו אנחנו נתקלים בכל רגע באזרחים ערבים ישראלים טובים, יצרניים ופעילים במדינה הזו, לפסים פוליטיים. תשובה ציונית הולמת לתרבות ההסתה, לפלגנות ולניכור שמפיץ הימין, בניצוחו של המאסטרו נתניהו, במטרה להשתמש בדמוניזציה של ערביי ישראל לצמיחה פוליטית.

הרעיון מצוין. מכאן ועד לביצוע רבה הדרך ומסוכנת. אני מעריך שהסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד, עד אפסי. הלחץ המופעל על זהבה גלאון כבד. בינתיים היא עומדת בו. למקורביה אומרת גלאון שלא פרשה על מנת לחזור ובכל מקרה אין לה כוונה להתמודד שוב לכנסת. מקורביה עונים לה שהיא יכולה להיות מנהיגת הרשימה הזו גם מחוץ לכנסת. כמו במפ"ם. אז היא מקשה ואומרת להם שלא תוכל לסלוח לעצמה אם תביא להריסתה של מרצ. אז הם עונים לה שבינתיים המדינה נהרסת. אני מעריך, בזהירות רבה, שאם טיבי היה מאשר הגעה, גלאון הייתה מגיעה אף היא. השניים מיודדים 32 שנה, והחברות ביניהם אמיתית לגמרי וכוללת הערכה הדדית רבה. אם כל היהודים היו זהבה וכל הערבים אחמד, לא היה סכסוך ישראלי־פלסטיני.



הכל מתחיל במשותפת


אבל אחמד הוא גם טיבי, והוא לא זורם. הוא, טוב לו במשותפת. כלומר לא באמת טוב לו שם, כי הוא ואיימן עודה זה כמו ברק ואולמרט, רק יותר גרוע. אבל טיבי שקוע כרגע במאבקי המשותפת ובמאמץ לשפר את מעמדו במגרש הביתי שלו, כלומר במגזר הערבי. הוא גם לא באמת מישהו שיכול להזדהות עם מה שמפלגה כזו צריכה להקרין ולסמל.

"הכל מתחיל ונגמר בפירוק הרשימה המשותפת", אמר לי השבוע אחד הפעילים המעורבים במאמץ הזה, "אם המשותפת מתפרקת, הכל אפשרי". ברירת המחדל היא שאיימן עודה עצמו יגיע. העניין הוא שעודה הוא נכון להיום מנהיג המשותפת, ופירוקה בידי המנהיג יכתים אותו בכתם הבגידה לנצח. עודה שייך גם, למי ששכח, למפלגה הקומוניסטית. נעריך כאן בזהירות שהקומוניזם לא עשה לעצמו שם של מגנט מנדטים בקרב היהודים בארץ ישראל.

הפסימיות שפוזרה כאן לא מרפה, בינתיים, את ידיהם של העוסקים במלאכה. הם ממשיכים ללחוץ ולחפש. אחת הקבוצות הפעילות נקראת "היוזמה הדמוקרטית המשותפת". "כרגע אנחנו לא מקימים מפלגה, אנחנו רוצים להקים גוף שיתמוך בחיבור יהודי־ערבי אמיתי", אמר לי השבוע פרופ' דוד הראל, חתן פרס ישראל ופרס א.מ.ת הנמנה עם מייסדי הקבוצה. "בקרוב נכריז רשמית על קיומנו. המטרה היא לעצור את הפאשיזם, לגרום למפץ פוליטי דרך חיבור מפלגות קיימות או הקמת חדשות, להציג רשימה של אנשים הפעילים או תומכים ביוזמה שלנו, שתגרום לרבים להרים גבה. לא עוד עשרה שמאלנים שנפגשים בסמינר הקיבוצים ומדברים, אלא משהו אחר לגמרי. אנחנו רוצים ללכת ביחד למקום חדש, אחר. מקום שיש בו שותפות אמיתית ומלאה בין יהודים לערבים, שוויון מוחלט, חופש דת, ערכים ליברליים והומניים ומחויבות לערכי המדינה".

שלושת הפעילים הערבים המוכרים בקבוצה כרגע הם ת'אבט אבו ראס מ"יוזמות קרן אברהם", טאלב א־סנע ועודה בשאראת. בין היהודים חנוך גוטפרוינד, דני יעקובסון, ח"כ לשעבר יאיר צבן, פרופ' הראל ונוספים ששומרים כרגע על אלמוניותם. חלומם של המייסדים הוא למשוך שמות מהשורה הראשונה כמו יובל דיסקין, טליה ששון, עמיר פרץ ואחרים. כרגע הם מגייסים תמיכה, אמצעים ופעילים. אחרי החגים ישיקו את עצמם ויקוו שהשמאלנים וגם הערבים, ינהרו.

הסקרים מראים בבירור שהנהגה משותפת, עם שיתוף מלא בהחלטות של גלאון וטיבי, מביאה את הסחורה. המשך רשימה אטרקטיבית, בשיטת הריצ'רץ', ערבי/ה לצד יהודי/ה, יכול להפוך את הקטע הזה לוויראלי. החיים המשותפים במדינת ישראל טובים בהרבה ממה שמספרים לנו הפוליטיקאים, וערביי ישראל הם ממש לא תמונת מראה של הנהגתם הנוכחית. אם תהיה להם סיבה טובה, או מפלגה טובה, הם יגיעו. אבל כנראה שהמשיח יגיע קודם.

bencaspit5@gmail.com