היא יושבת לצד הקופה, פניה אל הלקוח, סורקת מוצר אחר מוצר, בסבלנות ובנועם. מגישה את החשבון. עונה לשאלות. שערה ומצחה מכוסים במטפחת, שפתיה משוחות אודם, פניה רכות. ככה זה במרכול הענק. הוא עומד מעבר לדלפק, מאחוריו ארון המגירות של התרופות, מקבל את המרשמים, מביא את התרופות המבוקשות, מייעץ במקצועיות, בסבלנות. ככה זה בפארם הגדול.



ערביי ישראל “כבשו” כבר מזמן את נקודות השירות והתשלום במרכולים הגדולים ובבתי המרקחת למיניהם, מדברים עברית שוטפת. אתה רואה אותם כמעט ביומיום, וחש שהנה, לפניך דוגמה להשתלבות טבעית בחיי היומיום של המדינה, במגע עם האזרחים היהודים. תחושת שייכות, רצון לתת שירות טוב, ישראלים לכל דבר.
 
המגע עם ערביי ישראל כבר מזמן אינו עובר רק בכפריהם, כאשר חולפים ברחוב הראשי, נעצרים לקניות, מנגבים חומוס, מתמקחים. היום אתה פוגש אותם גם במרפאות, בבתי החולים כרופאים וכאחים, באקדמיה בתפקידי מחקר והוראה מגוונים, במערכת המשפט, וכן הלאה. לא עוד פועלי בניין בלבד, לא עוד עובדי עירייה וכיו”ב תעסוקות “נמוכות”, אלא נמצאים במוקדי החיים השוטפים, בכל הרמות, בערי ישראל. 
 

לדאבון הלב, יש גם מפגשים מסוג אחר, בלתי נעימים לחלוטין. כזה היה הפשע שבוצע על שפת הים בקריית חיים, עת רופא ערבי ושני חבריו, שלושתם משפרעם, הוכו עד זוב דם על ידי בני עוולה יהודים. עם כל החומרה של מעשה זדוני זה, שעליו יש לגזור לעבריינים עונש חמור ביותר, עדיין מקרים כאלה הם יוצאי דופן. מצד שני, יש הרבה הפרות חוק וסדר במגזר, פשיעה גוברת, מצעדי “בדם ואש נפדך, פלסטין”.

חנין זועבי וג'מאל זחאלקה. צילום: דוד ועקנין, פלאש 90
חנין זועבי וג'מאל זחאלקה. צילום: דוד ועקנין, פלאש 90

 
אתה רואה את בני המיעוט הערבי בהשתלבותם הגוברת בחיי המדינה (אף כי לא די בשירות הלאומי), והתמיהות צצות מאליהן: הכיצד זה בכנסת משתוללים נציגיהם, זועקים, קורעים הצעות חוק, מחרפים ומגדפים את המדינה, משתפים פעולה עם ארגוני חרם על ישראל, ואפילו הולכים לאו”ם, במטרה ליזום החלטות עוינות למדינתם? הכיצד זה ועדת המעקב שלהם מזדהה לחלוטין עם הרשות הפלסטינית?
 
בשיחות לא רשמיות שומעים לא פעם הסתייגות מצדו של הערבי ברחוב מהתנהלות שלוחיו בכנסת. שומעים שאין להם ברירה אלא להצביע לרשימה המשותפת הקיצונית, כי אין אופציה אחרת, אין גוף פוליטי אחר שייצג אותם. ישנה אפילו נכונות מסוימת להצביע ליכוד מתוך הכרת האמת שהממשלה הנוכחית היטיבה עם המגזר הערבי יותר מכל קודמותיה. ואולם מפלגת השלטון אינה מתעניינת בבוחר הערבי, מסתייגת ממנו, שמא “ינהר לקלפיות” להצביע לרשימה הערבית העוינת. 
 
גם אחרי חקיקת חוק הלאום, לא תוכל הדמוקרטיה הישראלית, שאין ליברלית כמותה בין המדינות הדמוקרטיות בתבל, להכיל לאורך ימים חברים בבית המחוקקים שלנו, שביום פתיחת הכנסת נשבעים אמונים למדינה, אך בתוך זמן קצר כבר מארגנים הפגנות עם דגלי אש”ף בכפריהם ואפילו בלב תל אביב, פונים לאו”ם שיתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, מצדיקים את הטרור של חמאס, נוקטים פעולות מתריסות שסותרות את שבועתם. נזיפות לא יועילו.
 
אל ייחשב לי הדבר כתמימות: יש קרקע פורייה במגזר הערבי לפעילות פוליטית של המפלגות הגדולות, במטרה לקרב אליהן את הציבור הערבי, ולהביא אף לכך שהערבים ינהרו להצביע – אבל לליכוד, למחנה הציוני, ליש עתיד. אולי הן לא יזכו בהרבה קולות מהמגזר הערבי ביחס למאמץ הכספי והארגוני שיש להשקיע בו, אבל אין מדובר פה רק בתוספת מנדט או חצי מנדט. מדובר בראש ובראשונה בגריעת קולות מהמפלגות הערביות, השותפות לרשימה הקיצונית. 
 
זוהי, אפוא, משימה לאומית חשובה לקראת הבחירות ב־2019. אין סיבה שלא תצלח. אולי לא באום אל־פחם הלאומנית, אבל כן רבים סיכוייה בכפרים אחרים, שם מבקשים רוגע ושגשוג. הקופאית, הרוקח, הפרקליט, האח הסיעודי, עובד הכפיים ורבים אחרים מבני המגזר הערבי, אינם רואים דווקא בטיבי ובחבר מרעיו את נציגיהם המובהקים.