ביקורו של רודריגו דוטרטה, נשיאה השנוי במחלוקת של הפיליפינים בישראל, מזקק היטב את מדיניות החוץ של ישראל, על הציניות שבה היא מתנהלת ועל האינטרסים המניעים אותה, חפים מכל יומרה מוסרית או ערכית. דוטרטה, שאמירותיו הקשות והפוגעניות מעידות על תפיסת עולם גזענית, גנגסטרית, מיזוגנית ומחפיצת נשים, גם השווה עצמו להיטלר וציין שבשואה הושמדו רק שלושה מיליון יהודים. זה לא הפריע לישראל להזדרז ולהיות המדינה המערבית היחידה שהסכימה, כשנתיים לאחר שנבחר לנשיאות עם 40% מהקולות, לארחו.

למרות הכל הוא זכה כאן לכבוד השמור לראשי מדינות ועל פי כל כללי הטקס: פגישה עם ראש הממשלה ועם נשיא המדינה. עד כמה שאפשר היה להתרשם, ביקורו התקבל על ידי הממסד המדיני־הביטחוני והכלכלי בקונצנזוס רחב, ללא שמץ של הסתייגות.

נכון, אסור להיות צדקן ומתחסד. הקשרים של ישראל עם דיקטטורים אכזרים ועם משטרי עריצות ודיכוי אינם תופעה חדשה, וזו לא החלה בתקופתו של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.

גם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, הבין כי כדי להתקיים בשכונה האלימה של המזרח התיכון ישראל זקוקה לבעלות ברית מדיניות, לספקיות נשק ולמשקיעים בכלכלה. בהנהגתו, ישראל חברה לקנוניה עם המעצמות הקולוניאליות של צרפת ובריטניה כדי להילחם במצרים במבצע סיני ב־1956. בשנות השבעים, תחת שלטונה של מפלגת העבודה בהנהגת יצחק רבין ושמעון פרס, ניהלה ישראל מערכת קשרים סודית עם משטר המיעוט הלבן הגזעני והרצחני של דרום אפריקה, תוך שהפרה עיצומים של האו"ם.

המסכות הוסרו

קשרים לא ראויים אחרים היו לישראל באותה תקופה גם עם משטרי החונטות הצבאיות בצ'ילה ובארגנטינה ודומיהם במרכז אמריקה. בשנות ה־90 נחשף כי ממשלת רבין השנייה מכרה נשק לרואנדה שבאפריקה, בעת שהתחולל בה טבח עם. כל הקשרים האלה גררו ביקורת קשה ממדינות במערב ומארגונים לזכויות אדם בישראל ובחו"ל. ממשלות ישראל, שמעשיהן נחשפו ברבים, העמידו פנים שהן מתביישות, התפתלו ונאלצו להסביר.

לא עוד. דומה שבעשור האחרון נעלמה הבושה ממדיניות החוץ של ישראל. זה קורה דווקא בעידן שבו ישראל מחוזרת, שיש לה יחסים דיפלומטיים עם יותר מ־100 מדינות בעולם ועל כן היא גם יכולה להיות בררנית יותר בבחירת ידידיה.

אבל דווקא בעת הזאת קורה תהליך הפוך. ככל שמעמדה הכלכלי והביטחוני מתחזק, ככל שמנהיגים ואישים פוליטיים נוהרים אליה בשמחה, כך מסירה ממשלת ישראל כל מסכה או מסווה מעל פני מדיניות החוץ שלה. זו מושתתת על אינטרסים בלבד, ללא שמץ של רצון לשלם ולו מס שפתיים למוסר, לערכים ולנורמות מקובלות.

ישראל עושה טרייד אוף פשוט עם דיקטטורים, או משטרים ימניים קיצוניים ושנויים במחלוקת - אנחנו נעניק לכם לגיטימציה בינלאומית, נלבין את הגילויים האנטישמיים או הגזעניים במדינותיכם, נמכור לכם נשק וידע ביטחוני ונסייע לכם במאבק המשותף נגד הטרור המוסלמי. בתמורה, אתם תצביעו עבורנו באו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים ובעיקר תסייעו לנו להנציח את הכיבוש ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית.

ויש עוד שני נימוקים: הראשון הוא שאם אנחנו לא נעשה זאת, מדינות אחרות יעשו זאת במקומנו. השני הוא שהעולם צבוע, וגם מדינות מערביות נאורות ומערביות, כמו צרפת, גרמניה, או בריטניה, לא מהססות למכור נשק למשטרים בעייתיים.

לישראל יש עוד יתרון שבאמצעותו היא מקדמת את מדיניותה. היא מבטיחה למנהיגי אותן מדינות כי היא תגייס עבורם את יהדות העולם, או לפחות את הימין היהודי והלא ליברלי ותפתח להם דלתות לבית הלבן של הידיד - דונלד טראמפ.