יום השנה לציון מותו של אבי הגיע. כולנו צועדים יחד לעבר הקבר. הפעם אנחנו במתכונת מצומצמת. הנכדים גדולים ועסוקים, ונותרו רק המבוגרים. כנראה שעם הבגרות, המחשבה על העתיד הולכת ודועכת ומפנה מקום להתרפקות ולהכרה בחשיבות העבר.

חם בחוץ. ספטמבר מכה בנו במלוא עוצמתו. התאריך נפל על יום שבת, והמקום לא פעיל. השער סגור אבל לא נעול. התפלחנו פנימה. מסריקה מהירה של המתחם אני מזהה שנוספה לאחרונה כמות נכבדה של קברים על חשבון השביל המוביל לאבא, וצריך להתאמץ מעט כדי למוצאו. לידה ומוות, העסקים שלעולם אינם נעצרים.

אמא עוברת מצבה אחר מצבה, נעמדת וקוראת בקול רם את דברי השבח שחקוקים על פני כל אחת מהן. מתים שנטמנו בסמיכות לאבי הפכו בחלוף הזמן לחלק מהמשפחה שלנו. בהתאם התרגשות נרשמת מהשינויים שעברו עליהם. פה צמח שיח, ושם קקטוס שנטמן במעמקי השיש כבר התרחב לממדים מרשימים. חיים קטנים שפורחים בשולי בית העלמין. טקס הקראת השמות נמשך. אמא לא נעצרת רק בציון הכתוב. בעזרת יכולתה לטוות עלילות מופלאות יש מאין היא מספרת על המנוחים והמנוחות תלי תלים של פרקי חיים וביוגרפיות. אף על פי שהכל בדיוני לגמרי והומצא בן רגע על ידה, זה נשמע מציאותי לחלוטין, עד שאני נוטה קצת להאמין לה ונקשר עוד יותר למתים העלומים ולכתובות המפארות אותם.



לאחרונה נכחתי בהלוויה שבה בניגוד לדברי השבח הקבועים שאמא סורקת, הסופדים סגרו חשבונות עם המנוח בלי מעצור. כשסיפרתי לה את זה, היא הפליגה הלאה במחוזות הפנטזיה ותהתה אם בני משפחה שקוברים את יקיריהם באמת אוהבים אותם כל כך עד שהם חשים צורך לכתוב עליהם דברים נהדרים, או שאלה הנימוס והנוהג שמחייבים אותם. ואולי ישנה אפשרות שבמקרה שנקבר אדם בלתי נסבל יהיה די אומץ לקרוביו לחצוב על מקום מנוחתו ש"קברנו אותו כאן ושמנו אבן כדי לוודא שבאמת האיש הזה הלך". אחרי שהתלבטה מעט חזרה בה וקבעה שסביר להניח שהרבנים לא יתירו מעשה כזה.

אני חושב ששמעתי את הרעיון הזה בעבר ועדיין זה די הצחיק אותי, כי היא הייתה רצינית. לפי מיטב זיכרוני, מעטים חרגו מהנוהג המוכר בעניין הנצחת המת. פרופ' אמיר חצרוני כתב דברים משעשעים ומרגשים על מצבת אביו ברוח מעט אחרת מהמקובל, אולי בין הבודדים שהעזו.

ליום השנה הצטרף אלינו האדם שליווה את אבי בחודשי חייו האחרונים. לפי הפרוטוקול הגדרתו היא "עובד זר". מעשית כבר מזמן אינו זר במשפחתי. טיפולו המסור באבי רקם בין השניים יחסים חמים וקרובים. בכל שנה הוא מגיע לכבדו, ובניגוד לכולנו, משפחה מפוזרת ורגשנית, תמיד יזכור להביא משהו. הפעם הגיע עם ורדים אדומים ונר ענק שאמור לבעור שבוע, אך למרבה הצער כשלנו בניסיונות להדליקו.

הוורדים מסמלים רגע משותף שלהם, מצחיק ועצוב באותה נשימה. באחד הימים שבהם ישב עם אבי בבית קפה, עבר לידם אדם שמוכר ורדים. אבא שהיה שבור לב ממה שאירע בחייו האישיים ושפוף מהמחלה שמיררה את יומו וקירבה את קצו, התעורר לרגע, הסיר את משקל ייסוריו ואמר לשותפו המסייע בהומור שהיה בעבר אופייני לו ובשלב מאוחר יותר נעטף במרירות: "למה אתה לא קונה לי ורד אדום?". לזכר אותו רגע נקנה צרור מרשים והונח באגרטל.

במקביל גם ניקינו את המצבה. מי שעיצבה אותה בזמנו הייתה אחותי הארכיטקטית. יצא די יפה. היא הסבירה לנו שהבסיס נבנה באופן כזה שהמתבונן מקבל תחושה שהקבר מרחף באוויר. יש בזה משהו. מתברר שביתו הנצחי של אבא היה כל כך יפה בעיני בונה המצבות עד שביקש מאחותי לשלב את צילום המוצר המוגמר בקטלוג שלו, והנה עוד הנצחה יפה שאבי זכה לה בלי שום כוונה.

קוששנו אבנים מהקרקע והנחנו, כל אחד בתורו, על האותיות שמספרות קצת על אבא. הגיע הזמן ללכת. את הקדיש אעשה בהמשך השבוע, כי יש גבול לקומבינת השבת שאפשר לעשות. מאיפה אביא מניין? השם יעזור. צועדים בעצלתיים. משאירים אותו מאחור וכבר נושא השיחה מתחלף בענייני החיים השוצפים. צוללים עמוק לדיון על החגים: מי טס לחו"ל ולאן. פתאום מזנקת לי מחשבה שהוא מוטל שם מתחת להררי עפר, ובזמן שנסגור את השער ונצא לקצה המנוחה ולתחילת השבוע הוא יישאר שם שוכב ובודד, ולנצח בן 73.