חוסר מוסר - זוהי אחת הטרוניות הקבועות של המתנגדים לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. "הנשיא טראמפ מפגין העדפה לעריצים ולרודנים כמו הנשיא ולדימיר פוטין ומנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און", כתב השבוע "גורם ממשל בכיר" שפרסם טור אנונימי ב"ניו יורק טיימס", שבו תקף את טראמפ בברוטליות. אם הביקורת הזו נשמעת מוכרת לאוזניים ישראליות, אין בכך הפתעה. הרי השמאל הישראלי ותומכיו בארה"ב ובאירופה משמיעים ביקורת דומה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הצביעות של המקטרגים בארה"ב ובישראל היא בלתי נסבלת. ה"מומחים" האמריקאים התוקפים את טראמפ ה"לא מוסרי" לשיטתם, הם אלה שפעלו במזיד כדי לסלול את דרכה של איראן לפצצה גרעינית וחתמו על סדרת הסכמים עם קוריאה הצפונית שהפכו אותה למדינה גרעינית. אשר לרוסיה, אותם מבקרי טראמפ שטוענים כי הוא סוכן של פוטין, עשו את הכל כדי לפייס את נשיא רוסיה במשך 20 השנים האחרונות. ולא הייתה שום תמורה למאמציהם.

לגבי ישראל, השמאל הישראלי בתמיכת תומכיו בארה"ב ובאירופה תוקף את נתניהו ללא הרף על כך שהוא מטפח יחסים טובים עם הממשלות בהונגריה, אוסטריה, ליטא, רואנדה, קניה והפיליפינים; ובאותו זמן השמאל מריע למכחיש השואה ומממן הטרור אבו מאזן ודורש מנתניהו שימסור לידיו את יהודה ושומרון וירושלים.



פעולותיהם של אבו מאזן ושותפיו לדרך הביאו לרציחתם של כאלפיים ישראלים ברבע המאה שחלפה מאז חתימת הסכם אוסלו. ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה וחבריהם הפרו־ישראלים לא הרגו אף ישראלי ולא שואפים להשמדת ישראל.

אבל נתניהו לא מוסרי.

מעבר לצביעות הבלתי נסבלת ישנה העובדה הפשוטה: מדיניות החוץ הבלתי מוסרית כביכול של נתניהו וטראמפ מוצלחת הרבה יותר ממדיניות החוץ "המוסרית" של שונאיהם הרבים.

קחו למשל את יחסי ישראל והפיליפינים. במהלך ביקורו של דוטרטה בישראל השבוע ובמשך שבועות לפני הגעתו, תקפו גורמי האופוזיציה וכלי תקשורת רבים את נתניהו על יחסיו עם נשיא הפיליפינים. אין ספק כי לדוטרטה, שמנהל מלחמה עקובה מדם נגד סוחרי סמים במדינתו, יש רקורד עשיר של אמירות בלתי נסבלות. אבל בו זמנית, יש לו אינטרס משותף עם ישראל, שבזכותו הוא היה לנשיא הראשון מהפיליפינים שעשה את הדרך הארוכה לירושלים, בביקור רשמי מלווה בעשרות אנשי צבא, שרי ממשלה בכירים ואנשי עסקים.

והאינטרס הזה הוא מיגור כוחות הג'יהאד העולמי. בשנות ה־90 ובעשור הראשון של המאה הנוכחית תמך אל־קאעידה בארגון "חזית השחרור האסלאמית של בני המורו" (MNLF). מדובר בארגון טרור של מוסלמים מחבל מינדנאו בדרום הפיליפינים, שנלחם נגד השלטון המרכזי הקתולי במנילה במשך דורות.
לפני כעשר שנים החליטו ראשי ה־MNLF להגיע להסדר עם מנילה שיעניק להם אוטונומיה. הם ניתקו את הקשרים עם אל־קאעידה, ובשנת 2014 חתמו על הסכם שלום עם הממשלה, שעוגן בחוק יסוד השנה ונחתם על ידי דוטרטה בסוף חודש יולי.

יש הרבה גורמי טרור בפיליפינים ובעולם שלא אוהבים את ההסכם של MNLF. לאחר שדאע"ש הכריז על הקמת ח'ליפות בסוריה ב־2014, לא מעט מוסלמים מהפיליפינים הצטרפו לארגון, הן באמצעות נסיעה לסוריה והן באמצעות הצהרות אמונים לדאע"ש. תאים של הארגון החלו לפעול בחבל מינדנאו, ובחודש מאי 2017 השתלטו על העיר מאראווי. עד אוקטובר חיסל הצבא הפיליפיני - בסיוע אמריקאי ואוסטרלי - את הכיסים האחרונים של שליטת דאע"ש בעיר. בעקבות התבוסה פתח ארגון הטרור בעוד מסע טרור. רק בחודש שעבר נרצחו 12 אנשים ועוד עשרות נפצעו בשני פיגועי תופת במינדנאו.
בדבריו הפומביים בישראל, דוטרטה חזר פעם אחר פעם על הערכתו לישראל בגין "הסיוע החיוני" שהעניקה לכוחות הצבא שלו בקרב הארוך והקשה על מאראווי והוסיף: "ישראל יכולה לצפות לכל סיוע שהפיליפינים תוכל להעניק לה".

ברית עם חזקים

אז מה קרה כאן? ישראל ראתה כי הפיליפינים נלחמים נגד אויב משותף ומתקשים להביס אותו. ישראל הציעה סיוע שבמקרה הזה סייע רבות. בדבריו לקהילת הפיליפינים בתל אביב, הודה דוטרטה שישראל סיפקה את "מרבית המכשירים המודיעיניים שהשתמשנו בהם כדי לנצח בקרב על מאראווי".
בחלוף פחות משנה הגיעה התמורה לסיוע: דוטרטה וחברי פמלייתו חתמו על שלל הסכמים ממשלתיים ועסקיים עם ישראל, ובכך חיזקו את היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות המרוחקות.

כאן המקום לציין כי על אף הסיוע הכלכלי והמדיני שישראל העניקה לרשות הפלסטינית במשך 25 השנים האחרונות, מעולם לא יצאה הצהרה דומה מפיהם של ערפאת, אבו מאזן או מי מעוזריהם. הדבר נכון גם ביחס לאיחוד האירופי: על אף הסיוע שישראל מעניקה למדינות האיחוד בלחימה נגד טרור, בריסל מסלימה את המלחמה הפוליטית של האיחוד נגד ישראל כמעט מדי יום.

ביטוי לתפיסה העומדת ביסוד מדיניות החוץ שלו נתן נתניהו השבוע במהלך נאומו במרכז לחקר הגרעין על שם שמעון פרס בדימונה. "החלשים מתפוררים ונשחטים ונמחקים מההיסטוריה, בעוד החזקים לטוב ולרע שורדים", הוא אמר. "החזקים זוכים לכבוד, ובריתות נרקמות עם החזקים. ולבסוף, שלום נעשה עם החזקים". אך כמובן, אותם גורמים קבועים שגינו את נתניהו על שקידם בברכה את הגעתו של דוטרטה לישראל, תקפו גם את נאומו.

אבל הביקור של דוטרטה כמו גם המדיניות הידידותית של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מראים כי עוצמתה של ישראל היא שמביאה אותם אלינו. וכפועל יוצא מעוצמה זו הם גם ממתנים את עמדותיהם כלפי יהודים ומקרבים שלום אמת בינינו לבין שכנותינו. הם לא עושים זאת מתוך אהבת ישראל. הם פועלים כך משום שהם רואים שישראל חזקה עוזרת להם ומקדמת אותם.

ואגב, תגובתו הקשה של נתניהו מיד עם היוודע החלטת הממשלה החדשה בפארגוואי להחזיר את השגרירות מירושלים לתל אביב, היא הצד השני של אותו מטבע. ישראל חזקה גם מסוגלת לגבות מחיר על התנהגות עוינת. וכאן ראוי שלצד סגירת השגרירות בפראגוואי, משרד החוץ יאסור על המדינה לפתוח שגרירות בתל אביב. הכרה בירושלים לא יכולה להיתפס כמדיניות הנתונה לשינויים בכל רגע.

ובחזרה לטראמפ. כמו ישראל, ארה"ב לא יכולה לקדם את האינטרסים שלה כאשר היא פועלת נגדם. היא לא יכולה להעניק לבנות בריתה באירופה אפשרות להטיל וטו על מדיניות החוץ שלה, בעוד הן לא מגבות אותה. טראמפ משתמש בעוצמה הכלכלית של ארה"ב כדי למוטט את השלטון באיראן, להביא לכניעת פיונגיאנג, לרסן את התוקפנות הפלסטינית כלפי ישראל וארה"ב ואולי גם לשנות את ההתנהגות של רודן טורקיה ארדואן.

זה לא קל. זה לא תמיד אסתטי. אבל זה עובד טוב יותר מהמדיניות של מקטרגיו ומקטרגי נתניהו. הצביעות והכישלון המהותי המתמשך של מדיניות החוץ "המוסרית" של שונאי טראמפ, כמו גם של שונאי נתניהו, מראים שהם אינם מתייחסים למטרות הראויות ובוודאי לא קשורים לדיון על מוסר.

מדובר במאבק פוליטי. ובהתייחס לכישלונות שהמיטו שונאי טראמפ וביבי על ישראל וארה"ב ועל הביטחון הבינלאומי באמצעות מדיניות החוץ שלהם, ברור כי תוצאות המאבק יהיו רחבות הרבה יותר מהגורל הפוליטי של שני המנהיגים.

tguvot@maariv.co.il