1. בשנה שחלפה מצבה הביטחוני והצבאי של ישראל בכל החזיתות נשאר יציב - כך מעריכים באגף המודיעין (אמ"ן), במטה הכללי של צה"ל, במוסד ובשב"כ. ישראל הייתה ועודנה המעצמה הגדולה והחזקה במזרח התיכון, ולא נשקף לה שום איום רציני, בוודאי לא קיומי. אבל היציבות הזו לא נוצלה לקידום הזדמנויות ולשיפור המצב המדיני והביטחוני ולהשגת הסדרים יציבים יותר בסוריה ובעזה.

החידוש המעניין ביותר הוא שבשנה וחצי האחרונות ביצע צה"ל, בעיקר באמצעות חיל האוויר, 202 תקיפות נגד מטרות של איראן וחיזבאללה בסוריה. מאז פרוץ מלחמת האזרחים לפני שבע וחצי שנים (השבוע החלה מתקפת הריכוך האווירית של רוסיה על אידליב, המעוז האחרון של המורדים), אפשר להעריך כי חיל האוויר ביצע קרוב ל־500 תקיפות.

בצה"ל מכנים את מה שמתרחש מב"ם - מערכה בין מלחמות. אלה הם מבצעים כירורגיים, נקודתיים, לעתים גלויים אך לרוב חשאיים, שישראל לא מקבלת עליהם אחריות. במב"ם משתתפים בעיקר חיל האוויר, חיל הים והמודיעין על יחידותיו השונות. מבצעי מב"ם מתפרסים בזירות שונות - לא רק בסוריה ובלבנון אלא גם בעזה, ואפשר להעריך שבמקומות נוספים. דוברים ישראלים מתגאים כי ישראל יכולה להגיע לכל מקום, כולל איראן, ומבצע המוסד להשגת ארכיון הגרעין מעיד על כך. בעבר היו גם דיווחים כי צה"ל פעל בסיני בסיוע לצבא מצרים, הפציץ בסודן והפגין נוכחות בים האדום.



ריבוי המבצעים בסוריה מעיד כי החששות המוקדמים והאזהרות (גם של כותב שורות אלה) כי נוכחות צבא רוסיה בסוריה תפגע בחופש הפעולה של צה"ל, היו לשווא. הפעולות מעידות כי שיתוף הפעולה והתיאום הצבאי והמדיני בין ישראל לרוסיה מעולם לא היו טובים יותר. צה"ל לא יכול היה לתקוף ולהשמיד משלוחי נשק של רקטות מדויקות מאיראן לחיזבאללה, מחסני נשק, מפעלים לייצור רקטות ארוכות טווח ומערכות הגנה אוויריות - ללא אישור או העלמת עין של הקרמלין. יש בעניין זה זהות אינטרסים והבנות בין ישראל לרוסיה. שתי המדינות (וגם משטר אסד) אינן מעוניינות בנוכחות איראנית על אדמת סוריה, והן מקוות שעם סיום המלחמה היא תסיג את כוחותיה משם. בתקיפותיה ישראל גם מתחשבת ברצונה של רוסיה שלא לערער את משטר אסד ולא לפגוע בצבא סוריה, והיא רק מגיבה על אש שנורית כלפי מטוסיה.

לפי שעה שיתוף הפעולה הזה מניב תוצאות. אין נוכחות של איראן או שלוחיה (חיזבאללה והמיליציות השיעיות) במרחק של כמה עשרות קילומטרים מרמת הגולן. צבא סוריה חוזר להתפרס לאורך הגבול על פי הסכמי הפרדת הכוחות מ־1974, ויש גם נוכחות של כמה מאות אנשי משטרה צבאית של רוסיה, שמפקחים על הסכמי הפסקת האש בין המשטר לארגוני המורדים.

מצד שני, אין גם כל סימן לכך שלמרות הלחץ הצבאי של ישראל, הכתף הקרה של רוסיה והבעיות הכלכליות מבית, איראן מתכוונת לוותר בטווח הארוך על אחיזתה בסוריה. בשליחותה הקיזו את דמם בשדות הקרב של סוריה מאות מלוחמיה, עוד כ־2,000 לוחמים של חיזבאללה ואלפים רבים של אנשי מיליציות שיעיות, ולא רק כדי שמשטרו של אסד ישרוד. היא עשתה זאת והשקיעה במרוצת המלחמה כ־17 מיליארד דולר גם כדי שתוכל ליהנות מהקמת חצי סהר שיעי, מטהרן, דרך בגדד לסוריה ומשם ללבנון.

לפיכך, המאבק בין ישראל לאיראן, שלובש ופושט צורה, ממודיעיני וחשאי לצבאי וגלוי, עתיד להימשך.



# # #

גם המצב בעזה נותר נפיץ. הרגיעה שהושגה בין ישראל לחמאס בעקבות מאמצי התיווך של ראש המודיעין המצרי גנרל כאמל עבאס ושליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלאדנוב, מתקיימת אך היא שברירית. לאחר יותר מארבעה חודשים חמאס הפסיק את ירי הרקטות, שיגורי העפיפונים ובלוני התבערה ואת ההפגנות על הגדר, והוכיח כי ברצותו הוא הריבון בעזה המכפיף למרותו את הג'יהאד האסלאמי וארגונים סוררים.

אם השקט יימשך, יוכלו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אביגדור ליברמן להתנאות בכך שמדיניותם של "שקט ייענה בשקט" הצליחה, בלי שישראל ויתרה ויתור כלשהו לחמאס. וזו בדיוק הבעיה. חמאס מבין זאת היטב, והוא לא רוצה להצטייר כצד המפסיד. מטרתו האסטרטגית היא להשיג שיקום של הרצועה, להקל את מצוקת 1.9 מיליון הפלסטינים ולהסיר את המצור שישראל ומצרים מטילות עליו. ישראל תהיה מוכנה לכך רק בתנאי שחמאס יחזיר את גופות שני החיילים ושני האזרחים המוחזקים בידיו - להערכת המודיעין הם בחיים. חמאס דורש בתמורה שישראל תשחרר מאות מחבלים, חלקם עם "דם על הידיים", השפוטים לכמה מאסרי עולם. ישראל מסרבת.

וכך, לפי הערכות גופי המודיעין, יש סכנה גדולה יותר של חידוש העימות הצבאי מאשר של הסכם ארוך טווח. היעדרו של הסכם והמבוי הסתום המדיני עם הרשות הפלסטינית, שהסיכויים לחדשו קלושים, ממצבים שוב ושוב את ישראל באותה עמדה. היא נהנית מהסטטוס קוו. מנהיגים בעולם, חלקם דיקטטורים אכזריים או שנויים במחלוקת, כמו נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, שישראל פותחת בפניהם בחדווה את שעריה, משחרים לפתחה. הם באים לכאן כדי לרכוש נשק וטכנולוגיות סייבר, כולל תוכנות פולשניות המאפשרות להם לעקוב אחר יריבים וליהנות מהידע החקלאי והרפואי של ישראל. לידידות החדשות מצטרפות גם מדינות ערביות שמוצאות מכנה משותף אחד עם ישראל: החשש והאיבה לאיראן.

אבל להתנאות של ראש הממשלה בכך שהעולם הסוני מפגין ידידות כלפי ישראל צריך להתייחס בעירבון מוגבל. איחוד האמירויות, קטאר, בחריין ובוודאי ערב הסעודית לא יקיימו קשרים גלויים עם ישראל כל עוד אין התקדמות בערוץ הפלסטיני. הן מוכנות לרכוש נשק וציוד מודיעיני מהטכנולוגיה המתקדמת של ישראל, להיפגש בחשאי, אך לא יותר מכך.

הסוגיה הפלסטינית - שאלת הדמוגרפיה וסכנת המדינה הדו־לאומית - הייתה ועודנה הבעיה מספר אחת של ישראל, לצד השסע הפנימי, הפלגנות וההסתה, שממשלת נתניהו עושה כל מאמץ לשמרם כאינטרס פוליטי המבטיח את הישארותם בשלטון.

2. כשנתיים וחצי חלפו מאז שמונה אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, וניכר שהוא נהנה מתפקידו. ביטוי בולט לכך היה השבוע כשהתראיין בכינוס שארגנה חברת החדשות. "אני חושב שמצבנו גן עדן", הוא אמר. זוהי גרסה משופצת לאמירה "הכל דבש" שמיוחסת לו מהעבר.

ליברמן נודע תמיד בחוש ההומור שלו ובאמירות שהעידו כי מצב רוחו לרוב עליז ומרומם, גם אם זו הייתה מראית עין. אך נדמה שבשבועות האחרונים הוא מפגין זחיחות רבה. ברכת השנה טובה שהפיץ לחיילי צה"ל ושנועדה להיות היתולית (מדריך קרב מגע בודק מתחת לשמלתה של מוסלמית חשודה בטרור) אך התבררה כסרת טעם, היא עוד דוגמה לכך. אפשר שזה נובע מתחושת העוצמה שמעניק התפקיד. שר הביטחון, עם ראש הממשלה והרמטכ"ל, הם השלישייה שאחראית לקבלת ההחלטות הצבאיות, האסטרטגיות והדרמטיות ביותר של ישראל. שר הביטחון יודע את כל הסודות הגדולים ביותר של ישראל. דבר לא נעלם מעיניו.

שר הביטחון הוא גם זה שממנה את הרמטכ"ל, בהתייעצות עם ראש הממשלה. זו עוד סיבה לתחושת הכוח. ליברמן כבר הודיע כי התקבלה ההחלטה בשאלה מי יהיה הרמטכ"ל הבא לאחר גדי איזנקוט, שיסיים את תפקידו בדיוק ביום האחרון של השנה, אך הוא מסרב בעקשנות לגלות מי מבין ארבעת המועמדים נבחר. לעתים נדמה כי הוא מתנהג בעניין זה כמו ילד שקיבל צעצוע חדש ואינו מוכן לשתף בו את האחרים. שהרי אם כבר התקבלה החלטה, אין סיבה שלא להביאה לאישור הקבינט ולידיעת הציבור.



עם כל הסקרנות והמקורות שיש להם, הכתבים והפרשנים הצבאיים אינם מוכנים להסתכן ולנחש במי בחרו ליברמן ונתניהו. גם אני לא אשים נפשי בכפי. התחושה של מרבית הפרשנים היא שסגן הרמטכ"ל האלוף אביב כוכבי הוא המועמד המוביל, אך כפי ששב ואומר ליברמן, גם שלושת האחרים, האלופים יאיר גולן, אייל זמיר וניצן אלון, הם מועמדים ראויים וההכרעה ביניהם הייתה קשה. אתמול הקפיא בג"ץ את מינוי הוועדה שנועדה לאשר את בחירת הרמטכ"ל והמפכ"ל בגלל עתירה נגד מינוי שניים מחבריה, יעקב נגל ואיריס שטרק, בשל זיקתם לנתניהו.

ליברמן הוא שר ביטחון טוב לצה"ל. הוא משמש שכפ"ץ הגנה על הקצינים מפני מתקפות מבחוץ של שרים, חברי כנסת, לרוב מהימין, או רבנים. שיתוף הפעולה שלו עם הרמטכ"ל הדוק מאוד, גם אם פה ושם יש ביניהם מחלוקת או הבדלי השקפות. ליברמן מרבה לבקר ביחידות צה"ל, לצפות בתרגילים ולהפגין נראות. אבל עם כל הרצון הטוב, ספק אם הוא יותיר את חותמו על מערכת הביטחון בכלל ועל צה"ל בפרט. לפי סקרי דעת הקהל, ליברמן אינו מצליח למנף את היוקרה שנושא עמו התפקיד לקידום מעמדו הפוליטי. מפלגתו ישראל ביתנו מדשדשת בסקרים ואינה מצליחה להתרומם מעבר למספר המנדטים שיש לה בכנסת.

גם אם הוא מפגין כלפי חוץ נון־שלנטיות, הרי הוא חש בעורפו את נשיפתו של שר החינוך נפתלי בנט, שאינו מסתיר את שאיפתו להתמנות לשר הביטחון בממשלה הבאה, בהנחה הדי סבירה שנתניהו ירכיב אותה. בנט לא מחמיץ שום הזדמנות ללגלג על ליברמן ולהזכיר את הבטחות העבר שלו, במיוחד את זו שלפיה אם הוא שר הביטחון, יהיו לאיסמעיל הנייה 48 שעות לחפש לעצמו בית קברות.

אולי משום שליברמן יודע שתפקידו זמני ושנותרו לו בו חודשים ספורים, עד הבחירות, הוא מנסה להותיר את חותמו על הצבא. מאז שנכנס לתפקיד הוא מנסה לקדם את הרעיון של הקמת חיל טילים חזק ועצמאי, שישמש מכפיל לכוח האש של צה"ל, שרובו כיום מרוכז ומופעל בידי חיל האוויר. זה רעיון לא רע בכלל, שנועד לגוון את כוח האש של צה"ל.

ההמלצה להקים חיל טילים ניתנה כבר לפני כ־20 שנה על ידי האלוף ישראל טל, ומאז נדונה שוב ושוב במטכ"ל ותמיד הוסרה מן הפרק. גם איזנקוט מתנגד לה. זה נובע מהשמרנות שמאפיינת את הרכבי המטה הכללי בעשור וחצי האחרונים, שמעדיפים לרוב לפעול מתוך אזור הנוחות ולהוציא כל שקל שמתווסף לתקציב הביטחון על רכישת מטוסי קרב וחימוש אווירי.

כיום יש לזרוע היבשה רקטות לטווחים קצרים עד 30 קילומטרים. כל שאר הטילים הם טילי אוויר־אוויר או אוויר־קרקע שמפעיל חיל האוויר. לפי פרסומים זרים, אפילו טילי יריחו לטווחים ארוכים של 4,000 קילומטרים שיש לישראל, מצויים באחריות חיל האוויר. לפי אותם פרסומים, הם מיועדים למטרות אסטרטגיות, לשאת ראשי חץ גרעיניים, ועד כמה שידוע ופורסם מעולם לא נעשה בהם שימוש למטרות טקטיות קונבנציונליות בשדה הקרב.

לאחרונה פורסם כי צה"ל יצטייד ברקטות נוספות מתוצרת התעשייה הצבאית בעסקה של כחצי מיליארד שקל, לפרק זמן של כמה שנים. העסקה כוללת תוספת של רקטות לטווחים הקצרים של 30 ק"מ, וגם, לראשונה - רכישה של רקטות לטווח של 150 קילומטרים. בתעש שוקדים גם על פיתוח רקטות לטווח של 300 קילומטרים.
         
בעיני ליברמן, העסקה עם תעש היא הישג שבו הצליח לכופף ולו במעט את התנגדות איזנקוט ולכפות עליו את רצונו. זהו לדידו צעד ראשון להקמת חיל הטילים. בעיני המטה הכללי והרמטכ"ל, זוהי בסך הכל עסקת הצטיידות ותוספת לכוח הרקטי והארטילרי של זרוע היבשה.

tguvot@maariv.co.il