אין מעשה שגרתי יותר באורח החיים של היהודי המאמין מאשר התפילה. שלוש פעמים ביום, שחרית, מנחה ערבית. אבל בתפילה צפונים מתח, סגולה גנוזה ויכולת בכוח של גורם ומניע השוברים שגרה. דווקא במה שנראה כמעשה של רגילות, רוטינה ונוהג יומי מקובל כמו התפילה, גלומה אנרגיה של התחדשות נפשית, התרעננות רוחנית.

צריך רק להבין מה זאת תפילה, מה ערכה ומה היא עושה לאדם המתפלל. במקום ללמד וללמוד קבלה, תורת הנסתר למי שאין להם ידע ומושג בתורת הנגלה, מוטב ועדיף ללמוד את ערך התפילות ופירושיהן, במיוחד בתקופת הימים הנוראים, ימי הסליחות והרחמים. מי שיטרח, יעיין ויתעמק בפירושי התפילות ומשמעותן, ימצא ויגלה אוצר בלום של רעיונות נפלאים ודברי הסבר שמערערים וסותרים את השגרה והרגילות. גם חכמי התלמוד, שבתקופתם לא היה סידור תפילה וקצת התפילות שהיו מקובלות בימיהם נאמרו בעל פה, הראו עניין מיוחד בסגולות התפילה. 

רק אחרי העריכה של סדר התפילות וחתימת נוסח הסידור הראשון שערך עמרם גאון בשנת 800, מה שידוע כסידור רב עמרם, פירושי התפילות ומשמעותן הפכו לעיסוק רווח ומקובל בקרב גדולי תורה. גם בימינו נכתבו ופורסמו ספרים לא מעטים הכוללים מחקרים ופירושים לתפילות. אפשר היה להביא דוגמאות לפירושים על תפילות והשקפות של חכמים ומורי הוראה המסבירים מה תפילה דורשת מהמתפלל, האם תפילה צריכה כוונה, האם חובה להבין את פירוש מילותיה של התפילה. אבל פירוש אחד לגבי תפילה, מהותה ומשמעותה, שהוא מקורי, נועז ומסביר במיוחד את ההיבט והאיכות המיוחדים של תפילה כמקור אנטי־שגרה וגורם להתחדשות, הוא הפירוש של רבי יוסף אלבו, מקובל ופילוסוף שחי ופעל בקשטיליה, ספרד, במאה ה־15. 

בספרו "ספר העיקרים", אחד החיבורים החשובים והמובילים בתחום המחשבה היהודית בימי הביניים, דן ועוסק המחבר בשאלה שטרדה חכמים רבים: האם יש בכוחו של המתפלל לשנות על ידי תפילה ותחנונים את רצונו של הבורא ולהשיג את מבוקשו? רבי יוסף אלבו מחדש וקובע היבט מרתק. מטרת התפילה איננה להתחנן לבורא לשנות את דעתו ולעשות את רצון ובקשת המתפלל. התפילה, גורס רבי יוסף אלבו, יוצרת ומולידה שינוי באדם, במתפלל. האדם המתפלל מביא הבדל ושינוי בנפשו. היא הופכת אותו לאדם אחר, חדש. הוא איננו אותו אדם שהיה לפני התפילה, שעליו נגזרה גזירה. הוא אדם חדש, וממילא הדין שנחרץ עליו קודם לא קיים. 



כוחה של התפילה איננו בשינוי גזירתו של הקדוש ברוך הוא, אלא בשינוי האדם המתפלל. במילים אחרות, התפילה שוברת את השגרה. המתפלל יוצר מצב חדש, הוא מתחדש. הרבי מקוצק אמר, "מי שמתפלל היום כי התפלל אתמול רשע גמור טוב ממנו". הקוצקאי, שהיה חד וחריף לשון, ביקש להזכיר ולעורר שהתפילה במהותה, בייעודה ושליחותה היא מעשה המנוגד בתכלית לשגרה, לרגילות.  התפילה היא  מניע ומנוף להתחדשות רוחנית, להתעוררות נפשית. פירוש מקורי לתפילה נתן האדמו"ר השני לשושלת גור, רבי יהודה ליב אלטר, הידוע בספרו על התורה, "שפת אמת" (1847־1905). הרבי מסביר איך זה שמשה רבנו שהתפלל וביקש להיכנס לארץ ישראל לא נענה. 

אסור שתפילה תהיה רק בקשה למילוי צרכים של האדם המתפלל. כי אז אם מבוקשו לא מתמלא, המתפלל מתאכזב ומתענה. אבל אסור שתפילה תהיה כולה אך ורק במטרה לשבח, לפאר ולהגדיל את שמו של הבורא. כי אז המתפלל בעצם מזייף בזה שהוא מרחיק, דוחק ומנתק את תפילתו מהחיים, מהמציאות. העולם הזה חסר שלמות. התפילה באה למלא את החסרונות בחיים. כמו מחלה, מלחמה, צער ומוות. התפילה היא תפילה להשגת השלמות. "עניין התפילה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו... העניין הוא כי בעולם הזה חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול ויכול למלא החסרון על ידי התפילה... כמו שכתוב שאו מרום עיניכם... וראו מי ברא אלה". 

"שפת אמת" גם ערער על המינוח המקובל "שעת רצון", כלומר שיש זמנים, כמו הימים הנוראים, שבהם הקדוש ברוך הוא מקבל ונענה לתפילות יותר מבזמנים אחרים. ה"שפת אמת" מתקרב למעמד של המתפלל שקבע רבי יוסף אלבו. אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך עניין של זמן. הכונה ב"עת רצון" היא  לאדם, למתפלל. הוא שיכול ליצור עת רצון. התפילה היא הנשק נגד השגרה, נגד הרגילות, בעד ההתחדשות.