החיים שלנו תפוח בדבש. לפחות ככה היינו רוצים להאמין בערב השנה החדשה, כשאנחנו טובלים פלח תפוח ירקרק בדבש בגוון ענברי ומדמיינים איך אנחנו טובלים את תפוח חיינו בדבש שיש לעולם הזה להציע.

יצורים תבוניים אנו (לפחות חלקנו), אבל גם האדם התבוני ביותר זקוק מדי פעם לאסקפיזם הזה שרומז ש"יהיה טוב". ראש השנה הוא דוגמה מצוינת לכך: אנחנו יודעים שמדובר בתאריך מלאכותי, מעשה ידי אדם, ואנחנו יודעים שלצמד המילים "שנה טובה" אין שום כוח מאגי להבטיח שאכן יפה ושונה תהא השנה, אבל גם החילוני הגדול ביותר אומר אותן, ולו לרגע אחד, באמונה ובתקווה.

בראש השנה אנחנו מבטיחים לעצמנו דברים, מייחלים להתחלות חדשות, גם אם מדובר בדברים פעוטים, כמו למשל להקפיד על שלושה ביקורים לשבוע בחדר הכושר, להתחיל לאכול מזון בריא יותר או להירשם כבר לקורס לספרדית, שבעוד שנים לא רבות תהיה השפה המדוברת ביותר ב...ארצות הברית (נשבע לכם שאני לא ממציא) - וגם זה כי על המנדרינית, שפת העתיד, כבר ויתרנו.



כמובן ששום דבר מכל האמור לעיל לא יקרה. לא כי אני לא רוצה, ואפילו לא כי אני לא מתכוון לכך באמת, אלא פשוט מפני שנדמה לי שכבר הבטחתי לעצמי בדיוק את אותן הבטחות בערבי שנה חדשה קודמים, ואיכשהו אני עדיין תוקע בלילות המבורגר עם צ'יפס וצמד המילים "בואנוס דיאס" הוא מחצית מאוצר המילים שלי בספרדית.

אני אתאיסט–מסורתי: אני אוהב תפוח בדבש בראש השנה, את שירי חנוכה ומצעדי הילדים המחופשים ברחובות ערב פורים, וגם קניידלך מקמח מצה רגע אחרי "שולחן עורך" (המילים שמסיימות את הקריאה בהגדה עבור רוב החילונים), אחרי ששרתי מכל הלב "והיא שעמדה" ו"דיינו" בהמון התלהבות, אבל בלי טיפת אמונה: מבחינתי, איש לא ברא אותי, אין לי ייעוד בחיים שהוא גדול מלחלוף מהעולם לפני ילדַי, ודקה אחרי שזה יקרה אפשר לתרום את גופתי למדע או להאכיל בה גורי לווייתנים - אחת היא לי.

אני מודה שפעם חשבתי שיש יותר כמוני, עד שגיליתי שגם השמאל החילוני מלא באנשים מאמינים. מה זה מאמינים? פנאטיים!

***

בשבוע שעבר קבע בית המשפט המחוזי שיישובים שנבנו בתום לב על קרקע פרטית, יוכשרו בדיעבד. עוד לא יבש דיו המדפסת על פסק הדין, וכבר קפצו החסידים השוטים: "ראיתי אוטו בלי נהג ברחוב, נכנסתי אליו בתום לב ועכשיו הוא שלי", כתבה עיתונאית מוכרת, והחרה החזיק אחריה עוד "אינטלקטואל" - מהקולקציה הקודמת של הדבילים שמבשילים כאן אחת לחמש שנים וחושבים שמספיק להיות מגניב כדי לנהל את תל אביב - שכתב פחות או יותר אותו דבר, רק על בית ולא על רכב.

כשהערתי לו שהמשל אינו נכון, ספגתי כמה עלבונות ארסיים מהזן החדש של השמאלני האוטומטי. למה? כי קצת כמו השמאל האינטלקטואלי המערבי, גם השמאל המקומי מדחיק. במערב מדחיקים את העובדה שהדמוקרטיה הליברלית לא באה לעולם אלא רק מתוך שגשוג כלכלי על חשבון עמי ומחצבי העולם השלישי, ואילו השמאל האוטומטי בישראל משליך על מה שקורה מעבר לקו הירוק את העובדה שלא נקנתה ארץ ישראל אלא בכיבוש. המשל הנכון, לפיכך, על פסק הדין דלעיל צריך להיות: רכשתי בית ברמת אביב, בדקתי בטאבו שהמוכר הוא הבעלים, שילמתי תמורתו במיטב כספי, אני גר בו כבר עשרות שנים - והנה נקש בדלתי ערבי ואמר שהדירה שלי, וגם האוניברסיטה הסמוכה שבה לומדים ילדי, שייכים בעצם למשפחתו שישבה בשייח' מוניס מימים ימימה.
כמה מצביעי מרצ למשל, שהתגוללו על פסק הדין בעניין מצפה כרמים היו מתפנים מדירתם על סמך בקשה שכזאת - שהיא, אגב, מדויקת מבחינה היסטורית?

מי שחושד בי בפוסט–ציונות טועה. העובדה שאיני מאמין בתנ"ך, אפילו לא כמקור היסטורי אמין, אינה סותרת את העובדה שהאמונה בו היא הבסיס לשיבת ציון בימינו, בוודאי נוכח רדיפת היהודים בכל מקום אחר. אני אומנם לא חושב שאנחנו צריכים להתיישב בכוח על כל גבעה רק מכוחה של איזו הבטחה אלוקית. אבל אני גם מסרב להתנצל, קל וחומר להתפנות. פתחתם במלחמה, ניצחנו, תשלימו עם זה או תמשיכו לחטוף ולבכות על "כיבוש".

פעם היה פה שמאל חילוני ופרגמטי שכזה - ואני מתגעגע אליו אף יותר משאני מתגעגע לימין השפוי והמנומק לפני התקופה שבה סימן ההיכר שלו היה הקצף על השפתיים של סמוטריץ' את רגב.

לפיכך אאחל לעצמי, בתקווה שלמה, שתשע"ט תשיב לכמה שיותר ישראלים את המחשבה החילונית הפרגמטית, בלי הפנאטים הדתיים מימין ומשמאל שהשתלטו על סדר היום שלנו.

ועכשיו, לדבש.