1. הגחתי אל העולם ואל מדינת ישראל, שטרם חגגה בר מצווה, ממש בצהרי יום הכיפורים. הרכב שהסיע את אמא ללדת את בנה הבכור הפר את דממת היום הקדוש של רחוב לה גארדיה, רחובה הראשי של יד אליהו, שכונה חדשה יחסית שהוקמה על אדמת זבלאווי לגדות ואדי מוסררה, ושנועדה לחיילי הבריגדה היהודית, שאליהם הצטרפו ניצולי שואה ואחרים.



תודו שיש משהו מחייב מאוד וסמלי מאוד להיוולד ביום הכיפורים ולהפר את השקט, השלווה והקדושה. מעולם לא לקחתי על עצמי במודע אחריות מיוחדת בגין הפרט הקדוש והסמלי הזה, לא חשתי את משא יום הדין על כתפי ולא שמתי עצמי שליח מצווה בגין העובדה שנבראתי בעת שמלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון לקראת הכרעת הדין. הייתי ילד רגיל, בשכונה רגילה עם משפחה מסורתית, אבא בסולל בונה שמעשן "רויאל" ואוכל לחם "דגניה" עם קצת נקניק סלמי, תוך שהוא קורא "מעריב" (שהיה אז העיתון של המדינה).



בשכונה פעל כמובן בית כנסת אשכנזי גדול ומהודר, דבר שאילץ אותנו מדי חג ומועד ללכת שעה ברגל מיד אליהו אל "אוהל מועד", בית כנסת של עיראקים וסורים בניהולו של מרן עובדיה יוסף ז"ל, שהיה רבה הראשי של תל אביב. בכל הדרך אל בית הכנסת חשבתי כמובן על הארוחה שתבוא לאחר התפילה אצל סבתא ברחוב לוינסקי. אבא ז"ל היה מחפש לי שוב ושוב את העמוד בספר התפילה - ואני למדתי וזוכר עד היום את כל התפילות והמנגינות בעל פה.



ועוד מילה אחת על יד אליהו. אז, בימים ההם, כששאלו אותנו "היכן אתה גר?", היינו עונים "בגבול גבעתיים". מגורים ביד אליהו לא היו דבר "מודרני", בעיקר בגלל הקרבה לשכונת התקווה. אבל בשכונה גדלו לא רע אנשים כמו האלוף יעקב עמידרור ומשפחתו הענפה, האלוף אלעזר שטרן, משה שלונסקי, אילנה דיין ועוד רבים וטובים מאוד, שגאים מאוד בשכונה המיוחדת והטובה שלנו, עם דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, לוחמים, ניצולים ועולים עם צרכנייה של הקואופ, שני סניפים של בנק הפועלים, סניף של שיכון עובדים ושני סניפים של קופת חולים כללית. זו הייתה שכונה של מפא"י ושל ההסתדרות. ועכשיו, השכונה עם בנייני הרכבת והחצרות הרחבות שביניהם הופכת את פניה במסגרת "ההתחדשות העירונית", ואני כבר נרשמתי אצל הקבלן לדירה קטנה ברחוב לה גארדיה 24, שם נולדתי וגדלתי. ואל תגידו שגם זה לא עניין סמלי ומהותי.



2. אשתף אתכם בקצרה בשמונה אירועים שחוויתי בבחרותי ואשר הכו בי כמו אגרוף בבטן בזה אחר זה, וביססו אצלי בעוצמה את יהדותי ואחריותי לשימורה בדרכי שלי.



הראשון: ההשתתפות הפיזית בחוויית העלאת יהודי אתיופיה במהלך "מבצע שלמה". 14 אלף איש בלילה אחד עם כל צי המטוסים של אל־על וחיל האוויר תחת מעטה סודיות בטרם יכבשו המורדים את השדה. טסתי לשם בלילה וחזרתי בבוקר משל השתתפתי ביציאת מצרים. מלאכים ומלאכיות בגלימות לבנות, בשקט מופתי, ללא חפצים, הולכים לירושלים, ואני הייתי כחולם וחזיתי בשיבת ציון.



השני: בביקור במוסקבה בשנת 2003 עם המכללה לביטחון לאומי. שם, בפאתי העיר בקרחת היער, בבניין נטוש שהיה בעבר בית הבראה לקצונה הבכירה, השתתפתי בסמינר לזהות יהודית שארגנה הסוכנות עבור משפחות, מבוגרים וילדים שמתחברים אולי לראשונה ליהדותם ולעמם. גם כשהסבירו לי שחלקם באו בגלל הארוחה החמה שמגישים - חנקו הדמעות את גרוני.



השלישי: בבית היתומים של הרב של חב"ד בבואנוס איירס. ביקשתי לפגוש אותו כשהייתי בעיר. אדם מיוחד שפסע איתי בדומייה מחדר לחדר בבית יתומים ענק שהוא מפעיל, לצד בתי תמחוי ומפעלי צדקה וחסד. "בכל יום אני מקבל טלפון ובו מודיעה לי מישהי שהיא יהודייה שילדה תינוק ושאין לה אמצעים לגדל אותו. לפעמים מוסרים לי אותו ביד, ולעתים משאירים מרוב בושה בקרן רחוב", סיפר לי. אלו היו הימים של הקריסה הכלכלית בארגנטינה, ושם הבנתי מה פירוש "כל ישראל ערבים זה לזה".



הרביעי: למחרת, ביקרתי בבית הספר היהודי נתן גזנג בבואנוס איירס. התלמידים קיבלו את פנינו בשירי ארץ ישראל. לכולם שמות תנ"כיים: שרה, רחל, לאה, יצחק, יוסף וכו'. הזלתי דמעות - רגשן שכמוני - ובדיוק קרבה אלי מנהלת בית הספר ולחשה לי באוזן: "תתבונן בהם היטב, בעוד 10־12 שנים, 50% מהם לא יהיו בעם היהודי יותר". שם הבנתי את סוגיית ההתבוללות.



החמישי: בשנחאי שבסין זיכו אותי בקביעת מזוזה בבית הכנסת העתיק שחרב 200 שנה קודם לכן, הוקם מחדש על ידי הג'וינט ונחנך בביקורו של הנשיא קלינטון. שר הביטחון איציק מרדכי, שנקרא להתקין מזוזה, זיכה אותי במעמד בטענה ש"איש השומר הצעיר וקיבוצניק ראוי יותר למשימה שכזו". התרגשתי מאוד.



השישי: תחושת השליחות והסיפוק שחשתי לאחר שהצלחתי להפוך את מסעדת הקיבוץ הארצי במרתף שברחוב לאונרדו דה וינצ'י בת"א לכשרה. האמת היא שסתם רציתי לסעוד שם עם חברי הטוב יגאל פרסלר חובש הכיפה, ולשמחתי, מזכיר הקיבוץ הארצי דאז, גברי בר־גיל, גילה אומץ וגמישות, ולאחר שבוע הרב לאו תקע מזוזה והמשגיח אישר את התפריט.



השביעי: לפסוע עם ספר התנ"ך הקטן ששרד את אושוויץ־בירקנאו אל תוך המחנה במסגרת "מצעד החיים", במדי קצין בצה"ל, לצד הרמטכ"ל - אין תחושה עילאית מזו, שבה נמהלות יחד בעוצמה היהדות, הישראליות והאחריות לגורל העם והמדינה.



השמיני: לאחר שיחה עם ראש הממשלה אריאל שרון על יצירת המופת "ונתנה תוקף" בעיבוד־העל של יאיר רוזנבלום ז"ל ובביצוע של חנוך אלבלק (שלחם עם אריק בלטרון), שבה סיפר לי שהוא ולילי ז"ל מאזינים לה בכל ערב שבת, התחבר אצלי יום הכיפורים הקדוש של העם היהודי לדורותיו ליום הכיפורים של 1973 ולמחיר הדמים הנורא של היוהרה ואי־המוכנות, כמו גם לגבורה, למסירות הנפש ולהצלת מדינת ישראל.



כל שמונת אלה ונוספים עיצבו אותי מחדש לצד משפחתי, תנועתי ושירותי בצה"ל. משנה לשנה אני חש יותר ויותר את האחריות של דורנו לשמר את הגחלת, כל אחד בדרכו, כל אחד באמונתו.




3. ביום הכיפורים יפעילו בלהבות חביבה, הקיבוץ והבית שלי, שני בתי כנסת: אורתודוקסי ורפורמי. הם במרחק של 50 מטרים זה מזה, ובכל אחד מהם ישתתפו יותר ממאה חברות וחברים. זהו עניין חדש וחשוב בקיבוץ. הנקלטים החדשים רצו בית כנסת, ואליהם הצטרפו חלק מהוותיקים, ואחרים ביקשו למסד מניין רפורמי. השנה אנדוד בין שניהם. ב"כל נדרי" אהיה בוודאי באורתודוקסי כמו גם ב"נעילה", ואילו בליל יום כיפור הזמין אותי חבר הקיבוץ רגב יעקובוביץ, ד"ר לפילוסופיה ומורה לתנ"ך ומחשבת ישראל וחבר בתנועה הרפורמית - להרצות ולנהל שיחה עם חברי הקיבוץ, שתהיה גם סוג של חשבון נפש, שיח ולימוד. לנושא שבחרתי בו קראתי "אנחנו, מנהיגינו, עתידנו ומה שבינינו".



וככה, בערב יום הכיפורים, בלב קיבוץ השומר הצעיר בפאתי עמק חפר, יתמזגו להם הזמירות, הפיוטים והתפילות עם השיח, בלימוד וחשבון הנפש בערבוביה יהודית אחת גדולה, וזה עדיף בכל מקרה על השיממון, השקט וההתכנסות של היחיד.



4. ידידה שלחה לי לאחרונה את תובנותיו של סטיב ג'ובס על ערש דווי, שבו הסביר כי חברים וחוויות עדיפים על כסף, עושר וראוותנות, וכי אם המטוס מתרסק, זה ממש לא חשוב אם אתה במחלקה הראשונה או בירכתי מחלקת התיירים. "ג'ובס צודק", השבתי, "צריך לחלום ולהגשים ולהבחין בין העיקר לטפל".



חשבתי לרגע על עצמי: הגשמתי את החלום שלי כנער להיות סדרן בבריכת השחייה "גלית" ביד אליהו, הגשמתי את החלום לחיות בקיבוץ ואפילו להיות סדרן עבודה. הגשמתי את החלום להיות עיתונאי, להיות יועץ של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, להקים בית ומשפחה, ולשרת בצבא. וכמובן שיש לי עוד חלומות להגשים בע"ה. אבל אני הכי נהנה מהדברים "החינמיים". הם ממלאים את כל עולמי: האוויר הנקי, אור השמש, השמיים הכחולים, ריח השדות לאחר הגשם, האופק האינסופי של הים הכחול, ריח פריחת ההדרים. אני נהנה מהנוף שנגלה למול עיני בירידה מהתענך אל עמק יזרעאל או מפורייה לעמק הירדן.



תחשבו פעם כמה דברים טובים יש כאן בחינם לכל דורש ובשפע. אבל כמו שאתם כבר יודעים - אם מלאך המוות חלילה עורך אצלכם ביקורת פתע לשבריר שנייה ותופס אתכם עם יותר ניסיון וחוויות שצברתם מאשר עם חלומות שטרם הגשמתם - הוא נוטה לקחת אתכם איתו. אל תפחדו, תמשיכו להיות בני אדם, לחלום ולהגשים.



ואם חלילה פגעתי במאן דהוא במהלך השנה בכתיבתי, במעשי ובפועלי - אני מבקש סליחה ומחילה - לא היה בי רוע וזדון. שבת שלום וגמר חתימה טובה.