סאיב עריקאת כותב ספר, וחי בסרט. את הספר הוא כותב על ההרפתקה הבריאותית שלו. עריקאת עבר לפני כשנה השתלת ריאות במרכז רפואי בוושינגטון. נכון לעכשיו הוא נס רפואי. תהליך השלום, לעומתו, הוא חורבה. לא נותרה אבן על אבן. הסרט שבו חי עריקאת, מי שמנהל את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים למעלה משני עשורים, הפך לאחרונה לסרט אימה.

מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן מוצאים בכירי הרשות הפלסטינית את עצמם בתפקיד חדש שאותו לא הכירו עד עכשיו: שקי חבטות רשמיים. העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ התמיכה ברשות (200 מיליון דולר), הפסקת הסיוע לאונר"א (365 מיליון דולר), סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון, רשימה חלקית. בשבת ישבתי אצל עריקאת ברמאללה. "היום, הבוקר", הוא אמר, "טראמפ קיצץ 20 מיליון דולר מהסיוע לבתי החולים אוגוסטה ויקטוריה ואל־מקאסד. בלחץ ישראלי. אתה יודע שבאוגוסטה ויקטוריה ישנו המרכז היחיד לטיפול בסרטן של העם הפלסטיני? מה הם מנסים לעשות? מה?

"אם טראמפ רוצה להתנקם בנו, שיתנקם באבו מאזן, שיתנקם בי. למה לפגוע באנשים תמימים? זה ג'נוסייד. זה חסר תקדים. ומה אתם עושים בישראל? כלום. לא שומעים, לא רואים, לא מתעניינים. אתם כבר לא רוצים לשמוע מאיתנו. מחקתם אותנו. אבל אני אומר לך, מי שישלם את המחיר של כל זה בסופו של דבר זה משלם המסים הישראלי. לא ניתן לכם להמשיך לרמוס את כבודנו. אתם יכולים להגביל את החופש שלנו, את התנועה שלנו, את הריבונות שלנו, אבל לא תשפילו אותנו.



"אני אשב ביריחו עם הרגליים למעלה ואתן לכם לחזור לשלם משכורות לפקידים, למורים, לרופאים, לאחיות. גמרנו להיות הפראיירים שלכם. אתם מדינה עשירה, 37 אלף דולר תוצר לנפש, אתם יכולים להרשות לעצמכם. שהילדים שלכם יחזרו לרדוף אחרי הילדים שלנו במחנות הפליטים. כנראה שאתם מתגעגעים לזה".

בחיים לא ראיתי אותו במצב כזה. עריקאת היה "על הקצה". בוטה, מריר, אולי אפילו מיואש. שורף את המועדון. הלוואי שהייאוש הזה היה טוב לנו. אני חושש שדחיפת הפלסטינים באופן אגרסיבי אל קצה הצוק אינה בהכרח טובה לנו. כשהם ייפלו לנפילת ריסוק, הם עלולים לגרור אליה גם אותנו. הלוואי שאתבדה. כך או אחרת, המסר של עריקאת היה ברור: "אתם לא רוצים לעשות איתנו שלום, אנחנו מבינים את זה. אנחנו נחזיר את המפתחות".
 
הראיון המלא - במעריב סופהשבוע