“איפה היית רוצה לחיות – בצד הזה של הגבול או בצד השני? למי יותר טוב – לנו תושבי עוטף עזה, או להם תושבי עזה?”, כך השיב לי תושב אחד היישובים בעוטף, כשאיחלנו “שנה טובה” זה לזה. האיש שידר אופטימיות ונחישות. אף כי מאז אוגוסט 2005 הוא ושאר המתיישבים בעוטף נתונים למתקפה מתמשכת, בלי שצה”ל שם לה קץ אחת ולתמיד, הוא שמח בחלקו. הוא מעדיף כמובן את מצבו על פני החיים־לא־חיים של האספסוף הערבי המוסת, שנכפה עליו להתנפל על הגדר, ואפילו למות מות “קדושים”.
בעוד שראשי חמאס בעזה ואש”ף ברמאללה מתכתשים על מקור הסמכות ברצועה, בעוד שנמשכים דיבורי סרק על מה שמכונה “הסדרה” עם ישראל, חמאס ממשיך ביוזמות המלחמתיות שלו ואפילו מגביר אותן. ראינו זאת שוב ביום שישי שחלף, את הסצינה הקבועה של האלפים המשוגרים אל הגדר. האומללים הללו נשלחים בכפייה ובאונס להבעיר אש ולשפוך דם, ומשלמים את המחיר.
חמאס כבר אינו יכול להפתיע. לא במנהרות תופת, לא בעפיפוני תבערה, לא במטעני חבלה, לא ברפסודות חבלה, לא בירי צלפים ולא בשיגור רקטות. הן זה כל מה שהוא יודע לעשות – להסית בשקרים נגד ישראל ולפתח אמצעים שיטרידו את תושביה, ולעזה־זל כשני מיליון נתיניו השרויים בעוני ובחוסר תקווה.

בשנה החדשה, שזה אך החלה, לא מעזה צפויה לנו ההפתעה, כי אם בעיקר מצפון, מגבול סוריה בגולן ומדרום לבנון הנתון בשליטת חיזבאללה, ארגון האח של חמאס. במיוחד ערב יום הכיפורים 
ה־45 לפרוץ מלחמת ההפתעה של 1973, עלינו לשים על לוח לבנו מעל לכל את נושא ההפתעה, שאויבינו זוממים. ב־1973 ההפתעה עלתה לנו בחיי כמעט 3,000 מבחורינו הלוחמים. אז אמ”ן והממשלה היו שרויים בשבי הקונספציה, ששיתקה את ההנהגה להיערך נכונה ומבעוד מועד למלחמה שממיטים עלינו המצרים והסורים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי. בסופו של דבר צה”ל נחל ניצחון כביר, אבל במחיר של חיי טובי בנינו.
צריך להדגיש: לא עצם המלחמה - “מלחמת יום הכיפורים” בשפתנו ו”מלחמת אוקטובר” בשפתם - הייתה בגדר הפתעה, אלא העיתוי שלה. זו הייתה מלחמה שנצפתה, לנוכח ההתעצמות של צבאות שתי שכנות אלה בגבולנו הדרומי והצפוני, והיערכותם המובהקת למצב של יוזמה מלחמתית. מכאן גודל המחדל.
כאז כן היום, אסור לנו להיות מופתעים מהעיתוי שבו ינסו האיראנים והסורים להפתיע אותנו, ואיתם גם ארגון חזיבאללה, כשיחליטו להמטיר על שטח ישראל מאות טילים, אפילו במכה אחת. שלא כבמלחמת יום הכיפורים, הפעם העורף הוא זה שעלול לספוג את המכה הרצינית, זאת אם האויב יצליח להפתיע אותנו, כבמלחמת יום הכיפורים, ולא אנחנו אותו, כבמלחמת ששת הימים.
תופי המלחמה בצפון מזכירים סופת הוריקן שהולכת ומתעצמת, הולכת ומתקרבת אל החוף, שרק אפשר להיערך לקראתה. זה לא הוריקן של ברקים, רעמים, רוחות עזות ומטחי גשם עזים; זהו הוריקן של שנאה אסלאמית קמאית, שמתעצמת והולכת, אבל בהחלט ניתנת להדיפה. 
מאות הפעולות ה”שקטות”, שצה”ל מבצע – והפעם לא על פי מקורות זרים – בתחומי סוריה, במגמה לשבש את ההיערכות האיראנית על אדמתה, נותנות מענה יעיל, הגם שחלקי. אנו למדים כבר על כ־150 אלף טילים שצבר איש הדת השיעית, השייח’ נסראללה. קניהם מכוונים לעבר ישראל. השאלה היא עד מתי יתאפק הדרג המדיני שלנו, ומתי יורה לצה”ל לפתוח במתקפת מנע נגד קן הצרעות השיעי בלבנון. 
האויב לא הסתיר את כוונות הזדון שלו ערב יום הכיפורים תשל”ד, ואינו מסתירן ערב יום הכיפורים תשע”ט. לפני 45 שנה הופתענו, שילמנו מחיר כבד בגלל הקונספציה. הפצעים בקושי הגלידו. בוודאי לא בקרב המשפחות השכולות, בקרב הנכים ופגועי הנפש. אם הלקח מן העבר הנורא ההוא אכן נלמד – זאת נדע ככל הנראה במהלך השנה שזה עתה החלה. גמר חתימה טובה.