זו הייתה שנה שבה לא חטאתי הרבה. הדברים שעליהם אני מבקש סליחה, בעיקר מעצמי, הם הדברים שלא עשיתי או לא עשיתי עד הסוף. חצאי עבודות נמצאות על המחשב שלי ובמקומות אחרים בחדר העבודה שלי. אני לא מעז להזכיר את מה שלא ביצעתי בבית ממש. ובגינה. כאן מדובר באי־עשייה בדרגה הגבוהה ביותר של הפשעים והעוונות כי מה שאני התחמקתי מלעשות - היו אחרים צריכים לבצע.
במצוות שבין אדם למקום אספתי כמובן נקודות רעות לאין מספר. רק בנושא הגדי הזה ואמו עברתי על איסורים כמספר ימי השנה לפחות. אני לא שוכח שאין זה רק פשע כלפי מרום, אלא גם חטא שבין אדם לחברו, כי אני מצער באורח חיי זה את בני עמי האחרים, וגרוע מכך - את אבותי ואבות אבותי שנתנו את נפשם על מצוות שאני בועט בהן בלי למצמץ.
מי שחושב שביקורת עצמית כזו גם תשנה אותי, לא מכיר את המרחק שבין המילים שאני מנסח על הנייר לבין הלו"ז המעשי שלי.
חווה הופה היא האדם שהחזיק ברשותו את הארכיון של מקס ברוד ובתוכו, כך מאמינים, גם אוצרות לא ידועים מכתבי קפקא. כתבי קפקא הפכו מזמן לכתבי קודש, מה שגרם לכוחות גדולים בעולם לחבור נגד האישה הבודדה הזאת, במטרה נחרצת לגזול את מה שהייתה בטוחה שהוא שלה.
היא אהבה את מקס ברוד, הסופר שכידוע הציל את כתבי קפקא. ברוד היה בשבילה כמו אב, ומעבר לכך. לא היו לה ילדים או בעל, ומולה עמדו כוחות אכזריים של השלטון, ולא רק בישראל. ראיתי עד כמה רעה יכולה להיות המערכת. במסגרת המאבק המשפטי הוקפא כל כספה, והיא נאלצה לחיות מן היד לפה. היא ומשפחתה הושמצו.
"הפכו אותי למשוגעת ואת אמא שלי לזונה", אמרה לי לא פעם בכאב (אמה הייתה מזכירתו של מקס ברוד וירשה את כתבי היד). מי שזכה לבסוף במשפטים (ובכתבי ברוד וקפקא) היא הספרייה הלאומית. אני מעריך את הספרייה הלאומית, ונמצא בקשר תמידי איתה, אבל במקרה הזה הזדהיתי עם הרגשת העוול של חווה. בשיחות שלנו ניסיתי להפחית את הכאב שלה. לא הצלחתי. היא כילתה את כל כוחותיה כדי להישאר בעלת זכות ההחלטה על כתבי ברוד וקפקא, וכמו בסיפור קפקאי - הפסידה. היא נפטרה בחודש אב, ב־5 באוגוסט, בהרגשת עוול נוראי. סליחה חווה. לפחות ממני.