נכון שלא הכל תלוי בנו, וישנה גם המנהיגות המתבגרת בצד השני, שלא בטוח שיכולה לקבל החלטות ולספק את הסחורה, ויש הסתה וטרור וחמאס, אבל ישראל צריכה להבטיח שהתקווה לעתיד טוב יותר לא תימוג, שהצעירים הפלסטינים יחושו שהשכנים שלהם מבינים את כמיהתם ומחפשים פתרון ראוי. את מחיר המדיניות (או היעדר המדיניות) של ממשל טראמפ כלפי הרשות נשלם אנחנו, כולנו. ובישראל, במקום חשש, הפגנת אחריות, דאגה לעתיד - צהלות שמחה ואופוריה, משל אנחנו הולכים לישון בכל ערב במרילנד או בניו ג'רזי ולא בגוש עציון, בלהבות חביבה או בכפר סבא, בירושלים וביד מרדכי.
על קיר משרדי תלויה תעודת הערכה על חלקי במו"מ עם אש"ף, בראש התעודה סמל המדינה, וחתום עליה אמנון ליפקין שחק ז"ל. לרגע אחד לא חשבתי להסיר אותה מהקיר, זה חלק ממסלול חיי וחלק מהאני מאמין שלי. אני מאמין שמנהיגות צריכה להעז ולנסות, לחפש כל סדק ונתיב ולא להותיר אבן על אבן בחיפוש אחר השלום, כנאמר "בקש שלום ורודפהו". לפעמים זה קל יותר ולעתים זה ארוך, קשה ומלא ייסורים, אך אסור להתייאש. גם אם יתמהמה - בוא יבוא.
את עיקר הדרשה הוא הקדיש לצורך לרדוף אחר השלום וציווה זאת לנכדו בבר המצווה: "אני, כנראה, כבר לא אזכה לזה בחיי, אבל אתם כן". לדבריו המלומדים, אשר שילבו מקורות ביהדות עם מוסר וניסיון רב שנים, חזון והשקפת עולם, האזינו בפה פעור הנוכחים, רובם חובשי כיפות ומסורתיים. ושוב למדתי את שידעתי - ההנחה שכל הדתיים הם ימין היא טעות רווחת ומטעה. לא די להתפלל שלוש פעמיים ביום לשלום - צריך גם לעשות השתדלות. הרבה השתדלות.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף