בשנים האחרונות אני מנסה להימנע, עד כמה שניתן, מהופעות של גיבורי עבר שלי. האירועים האלה מזכירים לי פגישת מחזור, אתם בטח מכירים את התחושה. משהו שמתחיל בהתרגשות, מחזיר אותך לרגע לימים שבהם עוד היה לך קו שיער, אבל בסופו של דבר נגמר בטעם חמצמץ. מעין מאמץ קולקטיבי, של הקהל ושל האומן, לחזור לרגע לימי הזוהר - האמיתיים או המדומיינים, זה לא משנה - שמחדד לך בעיקר את ההווה. או בשלום חנוכית - כה מתוקה האשליה, נוסטלגיה.

תוסיפו לכך את הקונטקסט הפוליטי והחברתי בישראל, שמתייג מיד כל אומן וכל תקופה במגירה מאוד ספציפית, ותבינו את המשך הרתיעה שלי. עייפתי מהקטלוג של דברים שהיו כאן בעבר - בכלל ובמוזיקה בפרט - כ"ארץ ישראל הישנה והטובה". לא יכול לשמוע יותר על כך שהיה פה שמח לפני שנולדתי (כי לשיטתי, שמח לא פחות גם היום), וכל זה מקלקל את חוויית ההאזנה לגיבורי העבר שלי. לא באשמתם, כמובן. באשמת הקטלוג העכשווי שלהם. לפעמים יש תחושה שכל הופעה כזו היא מעין מסיבת פרידה מישראל "הנפלאה" של פעם. אח, איזו מוזיקה נהדרת עשו פה, הא? לא כמו היום, עם כל הכפיים האלה.

הלובי של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, רגע לפני תחילת ההופעה המשותפת של שלום חנוך ומתי כספי, רק מעצים את החשש שלי. קהל, איך נגדיר אותו בעדינות? הומוגני. בני 45 פלוס, אשכנזים ובורגנים למראה (בהכללה גסה, כמובן, שמכילה גם אותי). יש ערימה של חבר'ה על מושבי ה־VIP.

אבל אז כבים האורות, ונדלקים הצלילים. וכבר מהשיר הראשון ("איך זה שכוכב", ששלום ומתי מבצעים לבדם, רק בליווי גיטרות) מתחיל העקצוץ המוכר בזווית העין. מהר מאוד מגיחות הדמעות. ואז, איפשהו באמצע ההופעה, הטפטוף הופך למבול. וכבר אי אפשר לפטור אותו באלרגיה לעונות מעבר, או בעובדה שזאת עונה כזו, חבוב. השירים - נפלאים אחד אחד - פשוט עושים בי כבשלהם. לא משום שהם מזכירים לי את עצמי בחולצת תנועה, או את הפטיפון בבית הורי או כל הגיג נוסטלגי אחר. וגם בלי קשר לכך שעל שלום חנוך ומתי כספי בהחלט רואים ושומעים את השנים. לא, הם פשוט נפלאים. כמו מנותקים מזמן וממקום. כי שירי הוא בת קול ברוח, מתי שר את שלום, ובת הקול ממלאה את המשכן במתיקות נדיבה.

הערה לעצמי: לפעמים צריך, חובה, להיזכר בכך שמוזיקה היא הדבר האמיתי. יש לה חיים משל עצמה, במנותק מפריזמה פוליטית ותקופתית. והמוזיקה של כספי וחנוך כל כך יפה, שזה ניחר. כן כן, זה ניחר.

25 שירים בוצעו בהופעה, בחלוקה כמעט שוויונית בין שני יוצרי הענק האלה. והם זוכים לתמיכה מופתית ממש של עיצוב במה, וידיאו־ארט מרהיב ובעיקר סוללת נגנים מהמשובחים שבנמצא, שמרעננים מאוד חלק מהשירים (יונתן אלבלק הוא גיטריסט פשוט נהדר).

כמעט כל השירים הם להיטי־על, למעט אחד. "סרט על חיי" של כספי, משנת 1998, ששלום חנוך מציג ומדבר בשבחו. בצדק מוחלט. וזה בדיוק הערך המוסף של המפגש הזה. תחושה של פרגון והנאה אמיתיים. כששלום שר את "ואותך", או כשמתי מבצע את "מאיה", זה נשמע טבעי לגמרי. גם שפת הגוף של השניים משדרת שחרור.

קשה שלא להשוות את האירוע לחיבור הענקים הקודם של חנוך, עם שלמה ארצי, הרגשתי כמו בוועידת פסגה של מעצמות־על מתחרות, עם כל החשדנות והפנקסנות הנלוות לכך. אולי זה עניין אישיותי, אולי משום שקיבלנו "שני קיבוצניקים בכרטיס אחד", כהגדרת שלום, ואולי זו העובדה שכספי וחנוך מעולם לא התחרו באמת על אותה משבצת. בכל מקרה, האגו נותר מחוץ לאולם.

החיבור לא תמיד טבעי בכל השירים - בייחוד ברגעי הרוק'נרול של שלום, שכספי מרגיש בהם מעט אבוד, אבל ברובו המכריע של הערב ברור ששניהם מאותו הכפר. בהדרן, כשמתי מתיישב מאחורי הפסנתר ושלום שר יפה כל כך את "זה מכבר", נדמה שאולם שלם עוצר את נשימתו מהתרגשות.

על הסכין

1. הפרגון לשירי מימון, שמופיעה בתפקיד ראשי בברודוויי, מוצדק וטבעי. אבל הידיעה על כך שהיא תופיע שם רק כשבועיים, ואז תגיע עם ההפקה לישראל, צריכה להכניס את כל הסופרלטיבים לפרופורציות. אם זה אכן יסתכם בכך (נקווה שלא), לא מדובר ב"כיבוש" ברודוויי אלא באמצעי חכם (ומכובד כשלעצמו) לקידום מכירות.

2. זו השנה הראשונה, אחרי קרוב ל־20 שנה, שבה לא פרסמתי סקירת אלבומים חדשים לקראת החגים. ולא במקרה. באיחור לגמרי לא אופנתי, מה שנותר מתעשיית המוזיקה הישראלית השלים סוף־סוף עם סוף עונת האלבומים. שולי רנד, נסרין קדרי והדודאים דור ב' הם השמות הכי גדולים שהוציאו אלבום לקראת החג. מנגינה של סוף עידן.

3. העונה השנייה והנוכחית של GLOW (נטפליקס) היא ניסיון מרתק להתחמק מסינדרום "האלבום השני". אחרי עונה ראשונה נהדרת, מצחיקה וקלילה של הקומדיה שחוזרת לליגת היאבקות הנשים בארצות הברית של שנות ה־80, הפעם היוצרים הולכים יותר עמוק ופחות מצחיק, עם עיסוק רציני בתכנים של הטרדה מינית וגזענות. זה עובד מצוין.

למוזיקה יש חיים משלה, והמוזיקה של כספי וחנוך כל כך יפה שזה ניכר

אני משתדל לא לפקוד הופעות של גיבורי עבר שלי, הניסיון המאולץ לשחזר את ימי הזוהר משאיר טעם חמצמץ. אבל לא במקרה של שלום חנוך ומתי כספי