ובינתיים מטפל הרמטכ"ל ה־21, המכהן, בכמה שריפות לא פשוטות שקפצו עליו בישורת האחרונה לכהונה, שכרגע (טפו־טפו) קשה להיזכר במוצלחת ממנה. המדינה היחידה שבה דרים יחד כוחות צבא אמריקאיים ורוסיים, היא סוריה. האמריקאים שולטים בצפון־מזרח ובמובלעת טאנף עם כ־2,000 לוחמי יחידות מיוחדות, הרוסים מבוססים במרחב לטקיה, חמיימים וטרטוס, גם להם כמה אלפי אנשי צבא.
לא רק הפלת המטוס הרוסי מקדירה את שמיו של הרמטכ"ל. איזנקוט יציין בחודש הבא 40 שנות שירות בצה"ל. נדמה לי שהוא הרמטכ"ל הראשון שהקידומת 4 תתייצב במספר שנות שירותו (אלא אם כן גבי אשכנזי סופר גם את הפנימייה הצבאית...). הוא ראה כבר הכל. מלחמות ואסונות, מחדלים והצלחות, פרשות (הרפז) והפרשות. להרפתקה שסידר לו נציב קבילות החיילים היוצא, האלוף יצחק בריק, אף אחד לא הכין אותו.
מסימני הבחירות המתקרבות: בהמשך למה שנכתב כאן בשבוע שעבר, מי שרוצה להריח בחירות צריך בסך הכל לעקוב אחרי שר האוצר משה כחלון. ביום חמישי שעבר הוא התקפל התקפלות מפוארת בפניה של שרת התרבות והספורט מירי רגב, באשר ל"חוק רגב", שהפך ל"חוק רגב־כחלון", המאפשר לשרה לקצץ תקציבים ממוסדות תרבות שיפעלו בניגוד לסעיפי החוק (רוב הסעיפים מקובלים גם עלי, אגב). במקור, הסמכות לקיצוץ כזה שייכת לשר האוצר, נקודה. עד היום, כחלון התנגד לערבב תקצוב מוסדות אומנות עם עניינים פוליטיים. אלא שפתאום הוא התהפך. נדמה לי שהוא הבין שרגב נמצאת סנטימטר מלהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הערבים, או המחבלים, או השמאלנים והוא העדיף להיכנס לאוהל.
התרעות פיקוד העורף