בשיבה טובה, בגיל 96, הלך השבוע לעולמו יששכר ישכה שדמי, מג"ד בפלמ"ח במלחמת השחרור ותא"ל במיל'. לפני 62 שנה הוא פיקד כמח"ט על הגזרה הירדנית בפיקוד המרכז. ברקע - מלחמת השחרור שזה עתה נסתיימה וחששם של המנצחים, אנחנו, מסיבוב קרבות נוסף שבו כל ערבי בשטח הריבוני של מדינת ישראל הוא אויב בפוטנציה. כשבוחנים את יכולת צה"ל של אז, זה היה חשש אמיתי, משום שמיטב הנוער חזר אחרי המלחמה לחיי אזרחות, וארצות ערב דיברו על נקמה. החשש הזה לא מצדיק טבח אזרחים, אבל הוא משקף את רוח התקופה. מי שמנסה כיום לעשות חשבון דומה בשטחים הכבושים כדי להצדיק הרג אזרחים וחסרי אונים טועה מחוסר הבנה או מטעה בזדון.



ב־29 באוקטובר 1956, ביום שבו פרצה מלחמת סיני (בחסות בלגן מלחמתי ניתן לבצע כל תועבה), פיקד ישכה על הקדמת שעת העוצר הרגילה. באותן שנים היו כפרי הערבים בעוצר קבוע, והפקודה אמרה שמי שיפר את העוצר יירה. בכפר קאסם נורו למוות 47 אנשים, בהם 9 נשים (אחת בהריון) ו־19 נערים שחזרו מעבודתם בפתח תקווה בלא שידעו על הקדמת העוצר. אין טעם לכחד, בצה"ל הייתה אז תוכנית מגירה לסילוק ערביי המשולש באמצעות מצור אלים, תוך השארת פתח מנוסה מזרחה לכיוון ירדן.



בפקודת המבצע לקראת העוצר כתב המג"ד רס"ן שמואל מלינקי: “לא יורשה אף תושב לעזוב את ביתו בשעת העוצר. אשר יעזוב - יירה. לא יהיו מעצרים". סגן גבריאל דהאן הדגיש בפני חייליו כי “עליהם לירות על מנת להרוג בכל אדם שייראה אחרי שעת העוצר מחוץ לבית, בלי הבדל גברים, נשים, ילדים וחוזרים מחוץ לכפר".



אין טעם להתגלגל כיום במחילות של "נסיבות מקילות", הצטדקות או תירוצים. צריך להודות ביושר שטרנספר אלים במלחמת השחרור וכמה שנים אחריה היה מדיניות ממשלתית, ויחד עם זה להבין שהחשבון האכזרי הקיומי והנכון באותם ימים היה או אנחנו או הם. מאות כפרים ערביים הוחרבו לאחר קום המדינה. כן כן, גם אני ב"נהנים". ואני לא מתכוון לוותר על סנטימטר בגבולות הקו הירוק.



אחרי סימון קווי שביתת הנשק ב־1948 (הסימון, אגב, היה באמצעות חבית כל כמה מאות מטרים או ברזל זווית תקוע בגוש בטון) נהרו הפלאחים הערבים שגורשו או ברחו מפחד, בחזרה לכפריהם. זה קרה מאז ההפוגות במלחמה ועד אמצע שנות ה־50. מבחינתם, המשחק הסתיים והם חוזרים לאדמותיהם וכאן המתינה להם מדינת ישראל נחושה לעצור בעדם, כפי שאירע בכפר קאסם ופורט במשפט האחראים והיורים: "משאית נסעה בכביש למזלג מבלי להיעצר, ואחד החיילים שנמצא עדיין בשטח התקרית הקודמת רץ אחריה וצעק: ‘עצור!'. המשאית סבבה את המזלג ועברה לדרך בית הספר, והחייל חצה את השטח בין שתי הדרכים וצעק: ‘עצור, עצור!', ובאותו זמן קרא לשניים או שלושה חיילים אחרים, שחנו בשטח בין שתי הדרכים, שיבואו אחריו; חיילים אלה הצטרפו אליו".



"המשאית נעצרה בדרך בית הספר… החייל הראשון ציווה על הנהג והנוסעים לרדת, הנהג הציב סולם ליד ארגז המשאית ואמר לנשים: ‘אחיותי, רדנה, תוציאו תעודות זהות, אחיותי!'. הנשים שהספיקו לראות בדרכן סביב המזלג גוויות של בני כפרן המוטלות לצדי הכביש, התחננו לפני החייל המפקד לחוס על חייהן. החייל לא שעה לא לתעודות ולא לתחינות, עמד על פקודתו שכולם יירדו מן המכונית, וכשכל 14 הנשים ו־4 הגברים עמדו על הארץ, נתן פקודת אש לחיילים הנ"ל שהגיעו למקום. החיילים פתחו באש על הקבוצה ולא נחו, עד ש־17 מתוך ה־18 נהרגו, והנפש היחידה שנותרה בחיים - חנה סולימאן עאמר, בת 16 - נפצעה קשה בראשה וברגלה ונראתה כמתה".



כוח צה"ל בכפר קאסם, מאי 49. טרנספר אלים היה מדיניות ממשלתית במלחמת השחרור וכמה שנים אחריה. צילום: לע"מ



עשר פרוטות


במשפט שנערך למעורבים בטבח טען מלינקי כי שדמי פקד עליו לאכוף את העוצר באמצעות ירי. כששאל את שדמי "מה יעלה בגורל אזרחים שישובו לכפר אחרי העוצר", נענה ב"אללה ירחמו". שדמי הכחיש. "שקר וכזב", אמר במשפט. סגן דהאן העיד כי הפעולה נועדה לסגור את ערביי הכפרים כדי למנוע התקוממות וסיוע לאויב, ובמקביל שישאירו את פתחי הכפרים פתוחים מזרחה. “האמנתי כי הפקודה צודקת… ויש לבצעה משום שהמדינה רוצה להפחיד את הערבים ואולי לסלקם". הבעיה היא שהמדינה לא הייתה יכולה לומר זאת באלו המילים וכפקודה כתובה (בכל זאת, הצבא הכי מוסרי בעולם). מה שהשאיר את השטח פרוץ לפרשנות של כל מפקד וחייל.



למשל סגן נמרוד למפרט, בן קיבוץ מעברות שהיה אחראי על העוצר בכפר ברא. כשהגיעו נער וזקן שאיחרו לחזור מהשדה, הוא אפשר להם לחזור לבתיהם לאחר שהתעמת עם חייליו, שלא היו בטוחים אם להרוג אותם אם לאו. בראיון ל"הארץ" לפני עשר שנים הסביר שזה בגלל החינוך שקיבל בקיבוץ לראות בערבים אזרחים שווי זכויות, ולכן מצא דרכים לעקוף את האכיפה. או סרן יהודה פרנקנטל, מ"פ שביצע את העוצר בכמה כפרים. בפסק הדין נאמר שפרנקנטל הבין שהפקודה היא “קטלנית" ועלולה להביא לטבח, ואמר למפקדיו שהוא חושב שלא תהיה התנגדות לעוצר ולא יהיה צורך לפתוח באש נגדם. לכן הטיל איסור אש כללי שעה אחרי תום העוצר והורה ללוות את המאחרים לבתיהם.



החיילים שירו בכפר קאסם נשפטו לתקופות מאסר של כמה שנים שהומרו בהמשך בחנינה. מלינקי, שלא היה בכפר בזמן הטבח, נידון ל־17 שנות מאסר ושוחרר כעבור ארבע שנים. בהמשך מונה לקב"ט הכור בדימונה. דהאן השתחרר אחרי כשנה וסיים את הקריירה שלו כשליח הבונדס בפריז. ישכה שדמי קיבל קנס בשווי עשר פרוטות ומונה למפקד חטיבת השריון 200, והמשיך בצה"ל עד פרישתו ב־1993.



ישכה הלך, אללה ירחמו, הבעיה הערבית נשארה, או בלשונו של ליברמן בסיור בצפון לפני שבוע: "זה שבמדינת ישראל יש 20% אוכלוסייה ערבית, שיוצאת פעם אחר פעם להפגנות ולמחאות עם דגלי פלסטין ולא עם דגלי ישראל - זאת הבעיה המרכזית". מכאן ואילך הצעה לסדר: להתעלם מליברמן. מדובר ברוח רעה שתחלוף. הדרך להבריא פצע מדמם היא זמן, הכרה קולקטיבית יהודית באחריות ומחוות ברמה הטקסית. היה נחמד מצדנו לשלם פיצויים בתוך הקו הירוק, אבל זה לא יקרה כאשר הפיצוי האמיתי הוא אדמה ואף יהודי לא מוכן שהאדמה, כסמל, תרעד תחת רגליו. האם הערבים (כקולקטיב) יקבלו את ההצעה? אין להם ברירה. גם לנו אין.



[email protected]