נציב קבילות החיילים האלוף במילואים יצחק בריק שיגר השבוע עוד מכתב חמור, חריף ודרמטי לתפוצה רחבה (אבל לא לרמטכ"ל, חלילה), ובו קבע כי "הכשל במוכנות למלחמה חמור יותר מלפני יום הכיפורים". בהתייחס לצה"ל, אלה דברי הבל (ועוד נחזור אליהם). בהתייחס לכל שאר מרכיביה של האופוריה הלאומית הסמיכה ההולכת ואופפת אותנו בשנים האחרונות, בריק צודק. כל מי שנחשף לרמטכ"ל, לקציניו הבכירים או לדרגים הלוחמים בשטח, יודע שאין בצה"ל אופוריה. הבעיה היא לא הצבא אלא המדינה. שיכרון כוח, תחושת אנחנו ואפסנו (טראמפ) עוד. התפוגגות הפחד הטבעי מהסתבכויות או אסונות לא צפויים. הזלזול בערבים. המחיקה של כל מה שאינו אנחנו, כלומר משפחת המלוכה. אני מבוגר מספיק כדי לזכור את אוצר המילים שבו השתמשו הגורודישים שלנו ערב יום הכיפורים. את זחיחותו של ראש אמ"ן. את ה"טוב שארם א־שייח' בלי שלום, משלום בלי שארם א־שייח'" של משה דיין, שזמן לא רב אחר כך דיבר על "חורבן בית שלישי".
בשבוע שעבר נחשפה ב"מעריב" בחישתו המתמשכת של נתניהו בסאגת מינוי הרמטכ"ל. דווקא כששר הביטחון אביגדור ליברמן ניסה להוביל תהליך מסודר, נטול תככים ומזימות, שקוף ויעיל יחסית (עד שהתגלתה התקלה בוועדה למינויים בכירים), התברר שהצלקת שהוטבעה בנתניהו בפרשת מינויו הכושל של יואב גלנט לרמטכ"ל, כבר נרפאה. זאת ועוד: בתצוגה מדהימה של שאננות וביטחון עצמי מנסה נתניהו לקדם את מועמדותו של אלוף טירון יחסית, אחרי תפקיד אלוף אחד בלבד, שאם ימונה יהפוך לרמטכ"ל הכי פחות מנוסה שזכור אי־פעם בצה"ל. ואם החזית הצפונית תתלקח? ואיך יורכב המטכ"ל החדש, כשחלק ניכר מהאלופים מנוסים ובוגרים יותר מהרמטכ"ל שלהם? ומי יסכים להיות סגן הרמטכ"ל?
למה נתניהו מסכן את עצמו במינוי רמטכ"ל? כי הוא הפסיק לתכנן את העתיד. כי למרות כל מה שנאמר עד כאן, הוא יודע שהרכבת המשפטית יצאה מהתחנה. אף על פי שמדובר ברכבת העמק, הנגררת בידי שוורים עצלים ולא קטר כוחני, נתניהו חי את הרגע. הוא נחוש למלא את תפקידו ההיסטורי: לפטור את עם ישראל מהסכנה האיראנית. אחרי שנכשל בפעמים הקודמות, הוא מריח את ההזדמנות. יש לו את טראמפ בבית הלבן, יש לו עם ממושמע שנשבע בשמו, האייתוללות בקריסה מואצת לנוכח התמוטטות הכלכלה, אין להם תשובה צבאית אמיתית לישראל מעל סוריה. זה הזמן של נתניהו. הוא רוצה הכרעה. הרי זו הייתה מטרתו מאז ומעולם.
חזרנו לנציב קבילות החיילים, יצחק בריק. עכשיו, כשחלפו שבועות ארוכים מאז החל במסע הצלב שלו נגד הרמטכ"ל, ורבים מאיתנו ניסו להבין את שורשי הביקורת ואת מהותה (לא בהצלחה יתרה), מתפשט טרנד חדש: שופכים את דמו של הנציב. הכתבים הצבאיים הפכו ליחצנים של הרמטכ"ל. במקום להקשיב לביקורת, תולים את השליח.
מצד שני, בנט צודק: ההרתעה בדרום נשחקת, וזה ייגמר בבכי. וליברמן צודק: למה בנט לא מבקר את בנימין נתניהו? הרי ראש הממשלה הוא האחראי העליון, לא? אז זהו, שאת נתניהו אסור לבקר. מעמדו של ביבי היום בקרב מצביעי הימין (המהווים את הקבוצה הגדולה בישראל) כה איתן, עד כי עדיף להיכנס בנעליים מלוכלכות לסלון בבלפור, מאשר למתוח עליו ביקורת.
התרעות פיקוד העורף