סאדאת הכריז שהוא מוכן להקריב מיליון קורבנות בצליחת התעלה. לעגנו לו ואמרנו: דברי הבל. זה בכלל לא הגיוני. מה פתאום? הוא החלש, המסכן? שכחנו לגמרי שסאדאת מצוי במצב של השפלה, ש"טוב מותו מחייו". הייתה א־סימטריה מוחלטת בינינו לבינו - בחשיבה, בפרשנות לאירועים, בתפיסת ההתמודדות שלו עם ישראל: מלחמה לא כדי לנצח אלא כדי להתניע תהליך מדיני.
וכיוון שזה היה הסיפור שרבץ בראש שלנו, אנחנו ראינו כל התרחשות, כל הצהרה ערבית, בהתאם לסיפור הזה, ולא את מה שהתרחש באמת בשטח. לכן גם כאשר הצבא המצרי והצבא הסורי נערכו להתקפה, וכל הסימנים בשטח הצביעו לכיוון מלחמה, הראש שלנו פירש אותם על פי הסיפור שהיה בו: הערבים בסך הכל חוששים מאיתנו, "הסבירות למלחמה נמוכה מאוד". האם מה שאני כותב כאן היה נחלת כל עם ישראל? בוודאי שלא, אך דומני שרבים לקו בכשלים אלו, ולבטח אמ"ן, צה"ל והמערכת המדינית.
ומה יש לנו בזמננו? אתמקד בשני דברים. הראשון נוגע לאיראן. איראן חוזרת ומכריזה שכוונתה להשמיד את ישראל, והיא מכינה כלים לכך, על מנת שתוכל בבוא העת לממש כוונה זאת באמצעות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. איך מתייחסים לכך? ישנם כאלו שמשליכים את הגיונם על האיראנים וטוענים שזה לא הגיוני, שהאיראנים לא יעזו, שבכלל ישראל היא לא המטרה שלהם, אלא סעודיה, והם יודעים שלישראל יש יכולת מכה שנייה. האם זה נכון, או דומה להצהרת סאדאת על מיליון הקורבנות?
השני נוגע לפלסטינים. כאן יש כמה סיפורים בכמה ראשים. אחד מהם הוא שהפלסטינים רוצים כמונו בשלום. גם הם בני אדם כמונו, גם הם דוגלים ברעיון שתי המדינות, רק צריך לדעת לשבת איתם בכבוד. אני כמובן מסכים שהם בני אדם כמונו, אבל כל הסיפור בראש שלי על הפלסטינים השתנה ביום אחד. פשוט החלפתי סיפור. זה קרה בהנובר שבגרמניה, בתערוכה העולמית, בתחילת יולי 2000. באנו לביתן הפלסטיני, והימים ימי הציפייה לקראת קמפ דיוויד. אני מחפש את השם "ישראל" ולא מוצא. ישראל איננה; איננה במפות הגדולות שעל קיר הביתן, ישנם רק שמות היישובים הערביים מלפני 1948. וכאן לא מדובר בספרי לימוד, כאן מדובר במה שעיני העולם רואות. הפנמתי: הסיפור הפלסטיני הוא הכיבוש של מלחמת העצמאות שלנו. זה מה שבראש שלהם, וממנו נובעות כל עמדותיהם.
התרעות פיקוד העורף