במשך יותר מחצי שנה מנהל חמאס עימות מול ישראל באמצעים שהם לכאורה לא צבאיים מובהקים. גם בשיא אירועי הגדר, ועל אף מספר הנפגעים הגבוה, חמאס התקשה לשלוח אזרחים למשימות שהן כמעט בבחינת התאבדות. ניתן להניח שההמונים שיצאו להתפרע ידעו שהם עלולים להיפגע מאש צה"ל אבל לא שהם יוצאים למשימות של התאבדות.
התעוזה העזתית וההסלמה של השבועות האחרונות כבר מבטאות מגמה שונה. בכל הפרת סדר יש גרעין קשה של כמה עשרות מחבלים שמוכנים לסכן את חייהם גם כשברור שהיכולת להגיע להישג צבאי מול צה"ל הוא נמוך ביותר. הבעיה בסוג כזה של אירועים היא שיש להם נטייה להיות מידבקים. הגיבורים החדשים של רצועת עזה הופכים מודלים לחיקוי וגם הצעדים שעשתה ישראל בשבוע שעבר בהכנסת הסולר לרצועת עזה לא מכבים בשלב הזה את הבערה.
במציאות נורמלית, הרג של שלושה מחבלים שחדרו לשטח לישראל היה אמור להגביר את ההרתעה ולמנוע את האירועים הבאים, שהרי אנשים מוכנים לצאת ולהפגין ואף להסתכן עד לרמה מסוימת אבל לא להקריב את חייהם. במציאות של רצועת עזה, שבה הייאוש גובר על התקווה, שטיפת המוח וההסתה גוברות על ההיגיון האנושי הבסיסי.
בחודשים האחרונים מרחב הגדר והפרימטר הביטחוני נשחקו לחלוטין. הגדר, שבעבר נתפסה כאזור שאליו לא מתקרבים, הפכה לסמל למאבק מול ישראל. בימי שישי מגיע צה"ל בהיקפים גדולים ובפריסה רחבה, מוכן ומאומן לקראת הפרות הסדר. הסכנות הגדולות יותר עלולות להגיע מאירועים בלתי צפויים במהלך השבוע, דוגמת חדירות המוניות לשטח ישראל. קשה מאוד להשיג הרתעה כאשר בצד השני יש אנשים המוכנים למות בעד ניסיון לחדור לשטח ישראל וסיכויים לא גבוהים לפגוע בחיילי צה"ל. את ההרתעה צריך לקיים מול ארגון חמאס, שמנהל את הקמפיין שכבר היום גורם לישראל נזק בינלאומי, כאילו שאנחנו במציאות של אחרי עימות צבאי ברצועת עזה. דווקא עכשיו, לאחר הפעולות החשובות שעשתה ישראל עם אספקת הסולר, זה הזמן גם להסדיר שוב את הקווים האדומים מול חמאס.
למעשה חמאס וישראל צפויים לשחק בימים הקרובים את משחק הצ'יקן המפורסם מתורת המשחקים. הצורה בה ניסח ליברמן את הודעתו לא מותירה לצדדים מרחב גמישות, ועל הפרק שלוש אפשרויות: התקפלות ישראלית והזרמת הדלקים לרצועה למרות אירועי הגדר, התקפלות של חמאס ועצירה מוחלטת של האלימות או התנגשות צבאית
התרעות פיקוד העורף