אני מאחל לשרון גל בהצלחה בישראל ביתנו ומעריך את הבחירה הפוליטית שלו, הנדירה בקרב אנשי התקשורת. כשיכולתי, צפיתי בתוכנית שלו בערוץ 20 . אני אוהב גם את ינון מגל, כתבתי בשבחו בעקבות הדרך שבה הוא סיקר את ההתנתקות, כי התרשמתי מהביקורת שלו נגד ההוראות המגמתיות של המערכת העיתונאית באותו יום פינוי איום. אני מעריך מאוד את אורי אורבך, אני קרוב ליאיר לפיד, ולתומי גם את שלי יחימוביץ' אני מכבד. גם את עפר שלח ומיקי רוזנטל. אבל כל זה לא מונע ממני לומר: אסור לעיתונאי להיות פוליטיקאי. אסור לחלוטין.

עיתונות איננה עוד מקצוע, עיתונות היא אורח חיים שיש לו מערכת שלמה של כללים. כולם כללים אתיים, חוקים מעורפלים. אבל, עם זאת, ברורים לכל עיתונאי. אנחנו העיתונאים דורשים שהעולם יכיר בכך שעיתונאי איננו בעל מקצוע כמו בעל מקצוע אחר. אנחנו דורשים שלא יכפו עלינו חשיפת מקורות מידע, אנחנו דורשים רשות כניסה לכל מקום ואנחנו דורשים שאנשי שררה יענו על שאלותינו. הזעזוע מהרצח במגזין הסאטירי "שארלי הבדו" מעיד עד כמה החברה מתירה לעיתונאים לבקר, ואפילו בוולגריות, ערכים מקודשים בלי להיפגע מכך. אנחנו העיתונאים לא מוכנים שיהיה צורך ברישיון לעסוק בעיתונות, ודוחים בבוז כל בקשה לפיקוח ציבורי.
 
רופא, ארכיטקט, עורך דין ומהנדס צריכים בחינות ורישיון. יש עליהם פיקוח. אנחנו העיתונאים מעל כל זה. בכל פעם שגוף תקשורת נקלע לקשיים כלכליים, עולה שוב הקביעה הנכונה שעיתון אינו כמו כל עסק אחר, ויש עוד הרבה הבנות תת־קרקעיות שכולן אומרות דבר אחד: לעיתונאי יש זכויות שאין לבעל מקצוע אחר. זה נכון, ויישאר ככה תמיד. אבל זה אומר שיש לעיתונאי גם חובות. החובה הראשונה היא להיות ישר. לפחות להיראות ישר. עדיין נשמר הכלל שאסור לעיתונאי לקבל מתנות מהגוף שעליו הוא כותב, אבל שני כללים נפרצו: כלל ראשון הוא שאסור לעיתונאי לפרסם גוף מסחרי. כלל שני שהוא שאסור לעיתונאי לעסוק בפוליטיקה.
 

הכי גרוע הוא כשעיתונאים מצטרפים למפלגה תוך האמירה השחצנית: "זה בסדר, אני יודע לעשות את ההבדל. תסמכו עלי". מי שאין להם אתיקה בדנ"א שלהם כעיתונאים, איך יהיו חברי כנסת או שרים שנאמין להם? לכן אין גם להתפלא על הירידה באמון הציבור בתקשורת. מי שבז לקוד המחויבות לשליחות שלו כעיתונאי, מבקש עכשיו שנאמין שהוא מחויב לשליחות שלו כמנהיג פוליטי. אני לא יכול לסמוך על אנשים שאומרים: "נורמות? התנהגות תקינה? די כבר עם השטויות האלה. זה לא בשבילי, אני לא כפוף לכללים האלה".
 
בתקופות שבהן הייתי עורך, הדרכתי את העיתונאים שלי להימנע אפילו מלהיות חברים של פוליטיקאים (ושל אנשי יחסי ציבור). אלה הסטנדרטים לגבי עיתונאים שעוסקים באקטואליה פוליטית. לעיתונאי ספורט, בישול, תיירות, אופנה, צרכנות, ולמחברי עמוד התשבצים, האופציה להיות מחר בבוקר ראש ממשלה פתוחה.