אפשר ללמוד משהו על החברה הישראלית דווקא מכך שמפלגת הרצוג-לבני מנסה למכור לנו שהיא ציונית כל כך. זה לא אומר כלום על האופי האמיתי של המפלגה, אבל ממחיש שאפילו הקופירייטרים של זוהיר בהלול ויוסי יונה מבינים שצריך להתחפש לציונים כדי לקבל קולות בישראל.



יוסי שריד כבר כתב בביטאון הציוני הדגול "הארץ" כי בחירת השם "המחנה הציוני" הייתה טעות שנבעה מפחד מפני נתניהו. זו כנראה הפעם היחידה שאני מסכים עם שריד.



התואר "המחנה הציוני" נרקח בכוונת מכוון, מחשש שהבוחרים הציונים יגלו מה באמת מסתתר מאחורי הסיסמאות של "המחנה". בגלל זה נקלעו העבודה והתנועה למלכודת פתאים, כיוון שבקהל הבית של המפלגה הזו אין יותר מדי מניות לרעיונות הציוניים. לכן גם נאלץ הצמד לבני־הרצוג להציג את המפלגה שלו בעיתונות הערבית תחת שם אחר – "מטה העבודה־התנועה" ולברוח מהמיתוג הציוני. הם גם ספגו מאמרי ביקורת ממצביעי שמאל מובהקים, שלא אהבו תחפושות ציוניות לפני פורים.



הליכוד והבית היהודי מנהלות מערכה ישירה לפיצוץ בלון הציוניות של "מטה העבודה־התנועה". לכן הועלו על נס התבטאויות של הנבחרת הציונית: יוסי יונה שהבהיר שהוא לא מגדיר את עצמו כציוני, מרב מיכאלי שקראה לאמהות הישראליות לא לשלוח את ילדיהן לצה"ל, זוהיר בהלול ואחרים.



פורסמו גם נתונים על הקשרים של מובילי "המחנה הציוני" עם אנטי־ציונים מובהקים. למשל התרומות שקיבלו לבני, הרצוג ושפיר מבריאן לורי - גורם מרכזי בקרן החדשה לישראל, שפועלת זה שנים כדי לפורר את המהות הציונית של מדינת ישראל.



אגב, השימוש בתחפושות פסאודו-ציוניות מאפיין את הקרן החדשה והארגונים שלה זה שנים. כך, בתחבולה ובעורמה הם הצליחו לכרסם את הנחות היסוד הציוניות של ישראל מבפנים.



יש בין מועמדי העבודה גם אנשים טובים וציונים מסורים, אבל מבלי משים, הם נסחפים זה שנים לעמדות אנטי־ציוניות קלאסיות. דוגמה קטנה. מחוגי "המחנה הציוני" ותומכיהם הרבים בתקשורת יצאה ביקורת קטלנית נגד נתניהו ובנט משום שקראו ליהודי אירופה לעלות ארצה. אלא ששלילת הגלות והקריאה לכל יהודי למצוא את מקומו בארץ ישראל היא הנחת היסוד של הרעיון הציוני.



ההסתייגות מהקריאה באה מחשש מפני התגובה האירופית, אבל גם מהעוינות המקננת אצל רבים ממצביעי "המחנה הציוני" לרעיון שיבת ציון. בעיניהם זו גזענות להעדיף את הקונים של "ההיפר הכשר" בפריז על פני ערביי יפו. להסתייגות הרעיונית הזו נוספה הרוח הרעה שמנשבת עוד מימי המאהל של שפיר ושמולי בשדרות רוטשילד; רוח שעוינת את העולים הפוטנציאליים כי הם יעלו את מחירי הדיור על "חשבוננו" ומה לא.



דחיית העלייה וקיבוץ הגלויות היא רק סממן אחד בקשת העמדות הלא ציונית של מחנה לבני־הרצוג. ההתנגדות להתיישבות, הנכונות למסור את ירושלים לאויב, הפקדת הגורל שלנו בידי מדינות זרות, לכל אלו אין מקום בארון הספרים הציוני. ומבחינת ההורים של הרצוג ולבני מדובר באירוניה עצובה מכיוון שדווקא סיסמת הקמפיין של הילדים חידדה את העובדה שבינם לבין הדרך הציונית של הוריהם פעורה תהום.