לפני כמעט 60 שנה, כשהטלוויזיה הייתה חלום בלתי ניתן להשגה, והאינטרנט היה מדע בדיוני, כשרדיו אחד הכוון על ידי השלטון והשני על ידי משרד הביטחון, כשהיו כמה עיתוני בוקר מפלגתיים ושני עיתוני צהריים וכשבן גוריון ומפא"י שלטו ללא עוררין – חוקקה הכנסת את חוק הבחירות (דרכי תעמולה), שיגדיר את המותר והאסור בתעמולת בחירות לכנסת ו/או לרשויות המקומיות.
מעבר לזה שידורי התעמולה אינם שוויוניים: דקות השידור ניתנות לכל מפלגה לפי מספר חברי הכנסת שלה בכנסת היוצאת. אולם לפי ההיגיון הדמוקרטי החלוקה אמורה להיעשות אחרת, הרי את חברי הכנסת היוצאת הציבור מכיר, ולכן יש לתת זמן שידור רב יותר לרשימות חדשות.
למרות החלטות עקרוניות אלו של שופטי בית המשפט העליון, הכנסת לא מיהרה לשנות את חוק הבחירות ולהכיל אותו גם על האינטרנט והרשתות החברתיות. יש להניח שכל אחת מהמפלגות סברה שהניו-מדיה עשויה לשמש אותה לטובתה, ולכן לא כדאי להגביל אותה בחקיקה.
ראוי שיו"ר ועדת הבחירות יקים ועדה ציבורית רחבה של מומחים מתחומים שונים, שתכלול גם פוליטיקאים. הוועדה תציע לכנסת הבאה חוק בחירות (דרכי תעמולה) חדש ושוויוני, שימנע מצבים מגוחכים שמצריכים לעיתים את יו"ר ועדת הבחירות המרכזית להורות על הוצאת השטקר מהשקע, בעת ראיון חדשותי עם מועמד, משום שהוא עושה תעמולת בחירות.
התרעות פיקוד העורף