1. להיות או לחדול



הכישלון, כרגע, כולו של יצחק הרצוג. מאז 1999 לא הייתה כאן הזדמנות כזו למהפך. הקרקע בשלה כפי שלא הייתה שנים. המיאוס שבר את שיאיו הקודמים. עד לא מזמן הסקרים הראו כי 66% מהציבור לא רוצים את נתניהו קדנציה נוספת. הם רוצים משהו חדש. הם רוצים תקווה. הם צריכים שמישהו ייתן להם אותה. הישראלים מבינים שהם שקועים עמוק בבוץ. הם יודעים שהמצב רע. הם צריכים מישהו להאמין בו, שיוציא אותם מהמצב הזה. זה מונח שם, צריך רק לאסוף את זה.



לפרקים, נדמה היה שהרצוג הוא התשובה הניצחת. האיחוד עם לבני היה מהלך מנצח. לא, הוא לא הוסיף מצביעים מחוץ לגוש המרכז־שמאל, אבל הוא כן הפך את הרצוג, בן לילה, לאלטרנטיבה. לראש החץ. לאנטי־ביבי החדש. הוא ביטל את לפיד, כחלון וליברמן (שבוטל עוד קודם על ידי המשטרה), ונתן להרצוג תשתית להמראה. במקום זה באה התרסקות. מאותו רגע הוא קרס. הכפפה מונחת שם, והוא מתעלם ממנה. הוא מנסה להמשיך להיות בוז׳י. הוא מנסה לנצח מלחמה עקובה מדם, כשהוא יורה כדורי סרק. אין לו סכין בין השיניים, הוא לא שורט בציפורניים, הוא לא נותן פייט.



מנהלי הקמפיין שלו נחמדים מאוד. באמת. הם יכולים לנצח בקמפיין קיומי נגד בנימין נתניהו בערך כמו שאני יכול לצאת לסופשבוע רומנטי עם שרה נתניהו. יש שם אחד, אסף אייזן, שההצלחה האחרונה שלו הייתה הפריימריז של עמי איילון (זה נגמר בניצחון של ברק). יש שם את המשרד פאר־לוין, חמד של אנשים, שלא עשו קמפיין כזה מעולם. בחוץ, על הקווים, מסתובבים לא מעט אנשים שיודעים לנצח את נתניהו. אנשים כמו ראובן אדלר, טל זילברשטיין, אייל ארד, מוטי מורל. אנשים שיודעים לתת עבודה, להפשיל שרוולים, להתלכלך. אבל בוז׳י בשלו. הוא ג׳נטלמן. בן של נשיא, נכד של רב ראשי, נעים הליכות ורב קסם.



האחריות כולה שלך, מר הרצוג. לא תהיה לך הזדמנות נוספת. ביום שאחרי, כשנתניהו יקרא לך לממשלת אחדות, תונח בפניך דילמה אכזרית. תצטרף לממשלתו, ואתה יכול להגיד קדיש על עצמך. לא תצטרף לממשלתו, וכנראה אותו דבר. ולכן, הזמן שלך הוא עכשיו. אין אחר כך. זה להיות או לחדול. אתה צריך להתלכלך. אתה צריך להשתולל. להתפרע. להוריד כפפות. ללכת לבטן הרכה. למה נתת למירי רגב לצאת במיניבוס לדרכים? זה היה צריך להיות המיניבוס שלך.



כן, אני יודע, אתה מוקף מפא״יניקים. הם לא אוהבים להתאמץ. הם מעדיפים לנוח. מקומם בכנסת כבר מובטח. עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', וגם איציק שמולי, היו יכולים לבוא למסיבת העיתונאים של מנו טרכטנברג ולהגדיל אותה עשרות מונים. זו הייתה יכולה להיות אמירה מהדהדת. אבל הם העדיפו לתת לטרכטנברג להזיע שם לבד. הם לא מסכימים איתו בכל דבר, כן? הם מעדיפים ליהנות, לא לנצח. בקצב הזה הם ייהנו עוד הרבה.



2. ע״ע מני נפתלי



נכון לרגע זה, בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא. תוצאות סקר ״מעריב״ השבוע מאפשרות לו להרכיב ממשלה בהליכה. עם בוז'י, בלי בוז׳י, מה זה כבר משנה. המומנטום של המחנה הציוני התפוגג, הקמפיין של נתניהו אפקטיבי, התקיפה בגולן הסורי ניפקה לנו שבועיים ביטחוניים־מדיניים ושיגרה את כולם למגרש של ביבי. גם הפיאסקו מול הממשל האמריקאי, שממדיו מתבררים מיום ליום, מוסיף לנתניהו נקודות, במקום לגרוע. הציבור רוצה ביבי, וגם יקבל. ככה זה בדמוקרטיה.



הטור שכתבתי כאן בשבוע שעבר, ״למה לא ביבי״, משך מאות תגובות והפך ויראלי ברשת. רבים סבורים שהדיבורים על שרה ועל ענייני בקבוקים אינם אפקטיביים. תומכי נתניהו זחוחים, מתלוצצים, מדרבנים את המעטים שנותרו בצד הלוחמני של התקשורת: קדימה, תמשיכו, הם אומרים וכותבים ומצייצים ומטקבקים, כל פרסום נוסף על מה שמתרחש ב״קן הקוקייה״ מוסיף לביבי מנדטים. אז יש לי חדשות בשבילכם: אנחנו באמת נמשיך. אני, לפחות. עד שישתיקו אותנו סופית. בסוף גם זה יקרה. והסוף קרוב. אבל עד אז נמשיך.



למה נמשיך? כי אין ברירה אחרת. עיתונאי לא כותב כדי להביא או לגרוע מנדטים. עיתונאי אמור לכתוב כדי לחשוף את האמת בפני קוראיו. כל אמת. זה האינטרס היחיד. אם יש עדיין רבים בציבור שלא מבינים ש״ענייני שרה והבקבוקים״ גדולים בהרבה מרכילות או מעבירות פעוטות, זה כישלון שלי. אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לחשוף מה קורה שם.



שמעתי שלשום בבוקר את חברי היקר ד״ר יועז הנדל מדבר בתוכנית הבוקר של רשת על מה שנחשף בשבועות האחרונים באותו קן קוקייה (הביטוי ״קן הקוקייה״ שלי, לא של הנדל). ביושרו, הודה הנדל שיש שם בעיה. כן, אמר הנדל, זה לא סוד, וכו'. אבל אז, באותה נשימה, אמר שלא זה צריך להיות הנושא של הבחירות. שמדובר בעניין פרוצדורלי. כמו שיש פוליטיקאי שיש לו, נניח, ילד חולה בבית, כך נתניהו. אז מה? לא על זה, לפי הנדל, צריך לדבר בקמפיין הבחירות. זה לא באמת חשוב. 



יועז הנדל הוא מהטובים. ישראלי משובח, קצין בשייטת, יו״ר המכון לאסטרטגיה ציונית, איש ימין, ישר, ערכי, אציל נפש של ממש. במקרה הזה אני חולק עליו. בקדנציה הקודמת הוא הובא ללשכת ראש הממשלה ומונה לתפקיד ראש מערך ההסברה. מהלך יפה של נתניהו. הוא הועף משם, בקלון, רק כי נטל חלק בחשיפת מעשיו של נתן אשל, צלם החצאיות הנכלולי, שנהג לצלם מתחת לחצאיתה של ר', עובדת בלשכה. הנדל, ששמע על הסיפור לראשונה (מפיה), מילא את חובתו החוקית. לו היה בוחר לשתוק, היה עובר עבירה פלילית. הוא סיפר את הסיפור למזכיר הממשלה צביקה האוזר, שנאלץ לדווח לנציבות שירות המדינה. שותף סוד נוסף היה המזכיר הצבאי, אלוף יוחנן לוקר.



אשל, למי ששכח, היה נציגה של הגברת שרה נתניהו בלשכת ראש הממשלה. תפקידו העיקרי היה לשדר לה בזמן אמת עם מי בעלה נפגש, מה הוא עושה, מי מגיע, מה קורה. בכך מסתכמים כישוריו. הוא היה איש האמון האולטימטיבי שלה, שמונה לתפקיד החשוב ביותר בכוורת, ״ראש הסגל״ בלשכת ראש הממשלה, המוציא והמביא הרשמי.



בעקבות הרחקתו, נזרקו משם, בהוראתה של הגברת נתניהו, שלושת האחראים: מזכיר הממשלה עו״ד האוזר, שנאלץ לגנוז את חלומו ללכת לפוליטיקה, הנדל, שנאלץ לעזוב כמעט מיד, וגם זוהרו של המזכיר הצבאי, אלוף יוחנן לוקר, הועם בן לילה. את לוקר קשה קצת להעיף, כי הוא עובד אצל הרמטכ״ל ולא אצל ראש הממשלה, אבל מיד לאחר חשיפת פרשת אשל, הופיעה כותרת ראשית ב״ביביתון״ ובישרה שאשל אחר, אלוף אמיר אשל, הוא מפקד חיל האוויר הבא, ולא לוקר (אגב, אשל הוא מינוי מעולה).



ולכן טועה הנדל כשהוא דוחק את הנושא הזה לשוליים. הוא לא בשוליים. הוא במרכז. העובדה שכך מתנהלת הלשכה הכי חשובה בישראל, בכל סוגי ודרגי ההחלטות, היא לא פחות ממזעזעת. מצד אחד, נאלץ נתניהו לעשות את דברה של רעייתו. מצד שני, הוא משמש כבלדרו ועושה דברו של פטרונו שלדון אדלסון (ראו הידיעה המדהימה של אורי משגב אתמול באתר ״הארץ״ על מעורבותו לכאורה של נתניהו בשתדלנות למען זיכיון קזינו לאדלסון ביפן). הציבור לא הצביע ולא בחר בשני אלה. לא בשרה, לא בשלדון.



ולכן ענייני שרה אינם רכילות. אלה ענייני המדינה. ביבי ושרה הם ישות אחת. הוא לא יעשה שום דבר ללא אישורה, נקודה. כל מי שהיה שם, יודע את זה בוודאות. אפשר להוכיח את זה על פני מאות מקרים ואירועים.



העובדה שראש הממשלה יודע שאשתו אוספת כפייתית של בקבוקים למחזור, שאינם רכושה (אלא רכוש המדינה), מאלצת את הנהג שלה להחזיר אותם ולהביא את הכסף, אבל לא מסוגל לעשות דבר כדי להפסיק את הטירוף הזה, מנפקת לנו עוד דוגמה קטנה אחת, מני מאות דוגמאות, למה שמתחולל שם. רק שברי אחוזים מהאמת המצמררת הזו דולפים מדי פעם לציבור. רוב המעורבים שותקים,



פן יבולע להם. כל מי שמצייץ, הופך מיד לשמאלן מסוכן שמופעל על ידי הקרן החדשה או משהו, או למישהו שמנהל נגד בני הזוג המלכותי ״מסע נקם מרושע על רקע אישי ומנסה להוציא כספים מהמדינה״, ע״ע מני נפתלי.



הציבור לא לגמרי שואל את עצמו איך יכול להיות שכל כך הרבה מנים נפתלים הופיעו כאן בשנים האחרונות. אף אחד מהם, אגב, אינו שמאלן. על כל אחד שהופיע, חמישה הושתקו. ועדיין, הקורבנות נובחים, השיירה הנהנתנית עוברת.



3. כישלון סדרתי



על הדרך, חובה להסביר לציבור שנתניהו נכשל כמעט בכל תפקידיו. הנושא היחיד שבו היו לו הישגים לא מבוטלים הוא בלימת מסתנני העבודה האפריקאים, והמאמץ להחזיר חלק מהם לאפריקה כדי להקל את הלחץ הבלתי נסבל בדרום תל אביב (כאן הפריעו ארגוני זכויות אדם למיניהם ובג״ץ). בכל שאר הנושאים, כישלון חרוץ.



תשדיר ה״ביביסיטר״, שבו נתניהו שואל למי הייתם נותנים לשמור על הילדים שלכם, הוא הרמה להנחתה. בידיים של כל אחד, ביבי, חוץ ממך. למה? הנה למה: בשש השנים שחלפו גרמת נזק בלתי הפיך לילדים שלנו, בכל הנושאים. כרסמת את כל הנכסים של הילדים שלנו. נתחיל ביחסים עם אמריקה? היום כבר ברור שגרמת להם נזק חסר תקדים. אפילו דן מרגלית (!!!!) כבר אומר את זה בפומבי.



ידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית משתוללים. מעוזים שמרניים רפובליקניים מתקוממים. כולם מתחננים בפני נתניהו לבטל את הפארסה הזו, הרי זה לא באמת ישנה משהו במאבק נגד איראן. אם כבר, אז להפך. אבל ביבי בשלו. זה מצטרף למערכת היחסים העכורה בינו לבין אובמה, לניסיון ההדחה של הנשיא, לשיגורו של רון דרמר לתפקיד השגריר, ולאסון כבד שהמיט נתניהו על תפיסת התמיכה הדו־מפלגתית בישראל בארה״ב.




נזק חסר תקדים ליחסים עם אמריקה. נתניהו עם ביידן. צילום: רויטרס




נמשיך הלאה: ביטחון. יש שיפור בביטחון? מישהו מרגיש בטוח? ההרתעה שהושגה בצפון אחרי מלחמת לבנון השנייה, נגוזה. חיזבאללה מכה בנו בגלוי ובראש מורם. ההבטחה של נתניהו להפיל את חמאס לא מומשה. ברגע האמת הוא נבהל וברח. תל אביב הופצצה במשך 50 יום בקיץ שעבר, מה שלא קרה מעולם. ירושלים בערה בחודשים האחרונים כפי שלא בערה מאז האינתיפאדה. רק התערבות של עבדאללה מלך ירדן, המבוגר האחראי, הניעה את נתניהו להרגיע את הר הבית ולהשתלט על המטורללים סביבו, בינתיים.



נתניהו שחרר מאות רוצחים תמורת גלעד שליט, קומם את מעמד חמאס, השלים עם שלטון חמאס בעזה ולא השיג הרתעה. איראן? בשש שנות נתניהו הפכה איראן למדינת סף גרעינית. זוהי העובדה. כל השאר, תירוצים. הדבר היחיד שהוא עשה נגד זה, היה נאומים חוצבי להבות. במקום לבנות ברית עם אמריקה על בסיס איראן, הוא החריב את הברית עם אמריקה. הוא גרם נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל. ללגיטימציה שלה.



רוצים שנעבור לעניין החברתי־כלכלי? ובכן, מתי היה לכם יותר טוב, לפני שש שנים או היום? האם מספר המשכורות שלהן ייזקקו הילדים שלנו כדי לקנות דירה עלה או ירד? יוקר המחיה? הפערים החברתיים? ואפשר להמשיך ככה לנצח. אבל ביבי הוא הבייביסיטר המועדף על פני הציבור בישראל. למה? ככה. או כי שאר הבייביסיטרים מצטנפים נפחדים בפינת החדר.



4. המפכ״ל מבלפור



מני נפתלי הגיע ביום רביעי למשרדי יחידת החקירות להב 433 במטרה לספר להם כל מה שהוא יודע. הוא יודע הרבה, נפתלי. הוא היה שם בתוך החדר. הוא היה איש האמון הקרוב של שרה וביבי. הם הפקידו בידיו את ביטחון ילדיהם. עכשיו הם מכנים אותו בשמות ומצמידים לו מוטיבציות זרות, אבל האמת שונה. ומה עשו במשטרה? נפנפו אותו. נפתלי ביקש חסינות מהפללה עצמית. הוא היה שותף לכמה מהמעשים הפליליים לכאורה שעליהם הוא מדווח. הבקשה שלו הכי לגיטימית, הכי ברורה, הכי מובנת מאליה. אבל השוטרים לא רצו. קטן עליהם, נפתלי.



שיאי האבסורד של משטרת ישראל ומוערכת אכיפת החוק! העלובה שלנו נשברים מחדש מדי שבוע. פעם, בימים אחרים ולא ממש רחוקים, המשטרה לא שקלה פעמיים כשקיבלה הזדמנות להצצה נדירה לתוך החדר. ע״ע שולה זקן, שמואל דכנר ומקרים רבים נוספים. דכנר וזקן קיבלו חסינות, זכו למעמד עדי מדינה, דכנר קיבל גם הרבה מאוד כסף, זקן ריצתה עונש מגוחך על עבירות קשות. נפתלי, שלא נחשד בכלום, לא מקבל אפילו אוזן קשבת.



הנה עוד דוגמה: חיים רמון. העבירה שבה נחשד הייתה פעוטה. רבים חשבו שאסור היה לה להגיע לדין פלילי (רמון היה צריך לקבל סטירה, לא כתב אישום). המשטרה, בפרשת רמון, שיגרה שני חוקרים עד קוסטה ריקה, במאמץ להגיע לחקר האמת. קצינת משטרה בכירה שיקרה למתלוננת, שסירבה להתלונן, כדי שתתלונן. כל האמצעים היו כשרים להשגת המטרה.



והנה, במקרה שלנו, הם פשוט לא רוצים לבדוק, לא רוצים לחקור, לא רוצים לעשות שום דבר. המפכ״ל יוחנן דנינו, שהסתער מורעב על ישראל ביתנו ערב בחירות, זה המפכ״ל שהורה לחוקריו לא לשמוע את נפתלי. זה המפכ״ל שהורה לחוקריו לא לבדוק באמת את תיק ״ביביטורס״. ואחר כך, כשכותבים שהוא המפכ״ל האישי של נתניהו, הוא מתקומם. זה אותו המפכ״ל שבסופו של יום פתח מחדש את חקירת הרפז, אף על פי שידע שאין בה כלום, ובזבז עליה מאות שוטרים וארבע וחצי שנים, כדי לא להגיע לשום מקום (למעט עיכוב הקריירה הפוליטית של גבי אשכנזי).




דנינו. שיא האבסורד של המשטרה נשברים מדי שבוע. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90




זה אותו מפכ״ל שאישר לעצור שני קצינים, תת אלוף ואלוף משנה, על כלום ושום דבר, כשבמקביל אף ניצב מהניצבים החשודים בעבירות מין לא נעצר לרגע אחד. אגב, לפחות שניים מהם, על פי הפרסום, עסקו בשיבוש הליכים. המפכ״ל הזה מועל מעילה קשה בתפקידו. הציבור זכאי לדעת מה קורה בבית ראש הממשלה, שהוא בית ממלכתי. קצות החוטים מפוזרים ומונחים בחצר, מישהו בסך הכל צריך לאסוף אותם. עדי המדינה מוכנים אף הם, צריך רק ללקט אותם. אבל זה לא מעניין אף אחד.



הפרקליטות, אותה פרקליטות שזינקה על חקירת ישראל ביתנו כמוצאת שלל רב, ערב בחירות, ממליצה לבית המשפט לדחות הליכים במשפט נגד משפחת נתניהו לאחרי הבחירות, כי ״זו תקופה רגישה״. והכי מדהים זה, שכל אלה עוברים בציבור בשקט יחסי. אנחנו נאנחים, וממשיכים הלאה. כאילו ככה זה בעצם אמור להיות.



הנה הצעה: לו אני השר לביטחון הפנים, מפכ״ל המשטרה שלי יהיה שאול מופז. לא דיברתי עם מופז מאז פרישתו, וההצעה הזו היא על דעת עצמי (אם כי הרעיון שייך לחבר קרוב). מופז יכול להיות האיש הנכון במקום הנכון. ערכי, צנוע, איש עבודה, ענייני, חרוץ ויסודי. אגב, שם טוב נוסף הוא אלעזר שטרן, אבל שטרן נקלט ביש עתיד, וההצעה תהיה רלוונטית אם יישאר מחוץ לכנסת. שני אלה, מופז ושטרן, יכולים להביא רו ח חדשה למה שנשאר ממשטרת ישראל. עכשיו רק צריך שמקבלי ההחלטות ירצו להביא רוח חדשה כזו. אני דווקא יותר מתרשם שמצבה הנוכחי של המשטרה נוח להם.



5. הראשון לזהות



לפני שלושה ימים פורסם כי כמה עובדי משרד החוץ שהעזו לצייץ בחשבונות הטוויטר שלהם ציוצים בגנות הממשלה (נתניהו, ליברמן או בנט), זומנו לשימוע לקראת פיטורין. במקביל, פרסם אתמול ברק רביד ב״הארץ״ ידיעה על מברקים בהולים של קונסולים ישראלים בארה״ב המתריעים על הנזק הכבד שנגרם ליחסי ישראל־ארה״ב בגלל הנאום השנוי במחלוקת של נתניהו בקונגרס. נוסח המברקים קשה, התיאורים פסימיים, הביקורת על נתניהו נשמעת עכשיו גם מידידיה הגדולים ביותר של ישראל, כולל מחוקקים יהודים רבים. הקהילה היהודית הועמדה במצב בלתי אפשרי, המפלגה הדמוקרטית ממשיכה להתרחק מישראל, וכן הלאה.



פתאום נזכרתי במישהו. נדב טמיר שמו. בשנת 2009 הוא היה קונסול ישראל בבוסטון. הוא כתב מברק ארוך, מפורט ומלומד לקברניטיו בירושלים. במברק, שנכתב זמן קצר לאחר עליית נתניהו לשלטון, העביר טמיר התרעה ברורה, ממוקדת ודחופה על נזק כבד שעלול להיגרם לברית האסטרטגית בין ישראל לארה״ב.



הנה כמה קטעים מהמברק ההוא: ״למען שיקום האינטימיות והתיאום בינינו לבין הממשל האמריקאי ולמען שיקום מעמדנו בדעת הקהל אני מציע שנשנה באופן דרמטי את התנהלותנו מול ממשל אובמה... אין לנו תחליפים אסטרטגיים לארה״ב, לפחות לא בתקופה הנראית לעין... מציע שנכריז מעל כל במה שאנו שותפים לתפיסת עולמו של ממשל אובמה ומעוניינים לסייע בקידום המדיניות של העצמת הכוחות המתונים במזרח התיכון על ידי ניסיון אמיתי לאנגייג׳מנט שישקם את ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון וימנע מהכוחות הרדיקליים את הפופולריות שממנה נהנו בממשל בוש... מציע שנדבר על שאיפתנו לשלום ותמיכתנו בפתרון שתי המדינות באופן יותר משכנע, ולא כמי שנכנעים ללחץ אמריקאי אלא כמי שמבינים שזהו קודם כל אינטרס ישראלי. אני ממליץ לטפל באי ההסכמות בנוגע לבנייה בשטחים רחוק מעיני התקשורת. ההיסטוריה מוכיחה שכשאנחנו באים עם יוזמה מדינית איננו צריכים להתמודד עם יוזמות בעייתיות או לא מתואמות. לא מדובר בכניעה לכל תכתיב אמריקאי. כזכור, סירב ראש הממשלה שרון להתחייב שלא נגיב על טילים מעיראק. אין אנו צריכים להבטיח שלא נתקוף את איראן אם נרגיש ש׳כלו כל הקצים', משום שזה אכן נושא אסטרטגי, אך יש לשמור את כל הדיונים בנושא הזה לפגישות אינטימיות ולא לתקשורת. נוכל להשפיע על המשך המדיניות האמריקאית בנושא איראן, סוריה והפלסטינים הרבה יותר אם נשקם את מעמדנו כשותפים למהלכי הממשל, וקיא כמדינה שצריך לתקשר איתה באמצעות תדרוכי תקשורת במחמ״ד, כפי שנוהגים בונצואלה ובצפון קוריאה״.



וכן הלאה, וכן הלאה. טמיר מציין ומפרט את הסכנה שלה צפויים יחסי ישראל־ארה״ב אם המדיניות הנוכחית תימשך, ומציע דרכים למנוע את הקטסטרופה. ובכן, היא לא נמנעה. להפך. היא קשה הרבה יותר מכפי שחשבנו. נתניהו לא השאיר אבן על אבן מהברית עם אמריקה. הוא חיזק, לעומת זאת, את הברית עם אדלסון. אגב, בעקבות הדלפת המברק לתקשורת, באוגוסט 2009, הורחק טמיר ממשרד החוץ, הפך ליועץ המדיני של הנשיא שמעון פרס, והוא מלווה את פרס עד עכשיו. טמיר היה זה שהביא את ההתרעה, שכרו היה הדחה. אני מקווה שלא ייעשה מעשה דומה בששת הקונסולים שמברקיהם הטריים הודלפו השבוע ל״הארץ״. המנהג של הריגת השליח שמביא את הבשורה הרעה, יכול להיות ממכר.



6. לא הכל שחור



משהו לסיום, בשביל הנשמה. תכירו את איציק חנונא. בן 51. רווק. מתגורר בחולון. איציק הוא עיוור מלידה. לא רואה כלום. בגיל 11 לקה בדלקת קרום המוח ואיבד גם את השמיעה. לחלוטין. מאז, 40 שנה, הוא גם עיוור וגם חירש. חי בתוך חור שחור. שקט מוחלט, דממה דקה, והכל שחור. איציק לא ראה מעולם, וגם לא יראה. הוא שמע בעשור הראשון לחייו, ולא עוד.



לפני כעשר שנים הוא יצר איתי קשר. אני כבר לא זוכר איך. ביקש שאבוא לבקר אותו. באתי. חוויה מטלטלת, שאין טובה ממנה לפרופורציות. אתה מבין, דרכו, שהמצב לא כל כך נורא. אם איציק חנונא יכול להיות אופטימי, אז הכל אפשרי.



לפני כמה שבועות יצר איתי קשר שוב, וקפצתי אליו פעם נוספת. נדמה לי שהפגישות איתו מעניקות לי לא פחות ממה שהן נותנות לו. התקשורת עם איציק מתבצעת דרך האצבעות. אתה מחזיק את היד שלו, ומניח את האצבע שלו על אותיות כתב ברייל (עם מקרא אלפביתי). ככה אתה מדבר איתו, אות אות, מילה מילה. אחרי רבע שעה זה מתחיל לרוץ מהר יותר. ידך אחוזה בידו של איציק, הוא מדבר, ואתה מעביר את האצבע שלו על האותיות. לא קל להבין את הדיבור שלו, דיבור של מי שהוא חירש מגיל 11, אבל אחרי חמש דקות זה משתפר, ואתה מגלה את המתיקות הגדולה הטמונה באיש האופטימי הזה, שמצליח לייצר לעצמו אורח חיים סביר למרות הנסיבות הנוראות שבהן הוא נתון מגיל צעיר.



איציק גר ברחוב השקנאי 2 בחולון, במוסד המכונה ״שלו״. אחרי שנים ארוכות שבהן לא היה פתרון לאנשים מסוגו, הרים משרד הרווחה את הכפפה והקים את המוסד המיוחד הזה, המיועד ל־13 אנשים מסוגו. חירשים־עיוורים. יש לו מחשב מיוחד עם מערכת שמתרגמת לו את הכל לברייל, והוא גם כותב בברייל, ויש לו עמוד פייסבוק (איציק חנונא), ויש לו גם כמה חברים, והוא קורא ספרים (בתרגומי ברייל מיוחדים), והוא משחק בתיאטרון מיוחד לאנשים מסוגו, ויש לו עוד תשעה חברים בהוסטל הקטן והמקסים שבו הוא גר בחולון, והוא עוקב אחרי אקטואליה. הוא חובש כיפה, ויש לו חלום: לפגוש כמה שיותר אנשים לשיחה, משהו כמו 45 דקות עד שעה, יד ביד, על אותיות הברייל.



הכי הוא רוצה לפגוש את מירי רגב. אמיתי. העברתי את הבקשה שלו אליה. הוא היה שמח לפגוש את דני סנדרסון. כשביקרתי אותו פעם נוספת, לפני כמה שבועות, הוא שר לי שיר של כוורת. הוא זוכר את כל שירי הלהקה, שהספיק לשמוע זמן קצר לפני שאיבד את שמיעתו. הוא סקרן, יש בו שמחת חיים בלתי נתפסת, אבל נדמה לי שהוא שמח בחלקו.




מחכה למירי רגב. איציק חנונא




אם בא לכם לעשות לאיציק חנונא טוב, אתם מוזמנים לדף הפייסבוק שלו. הוא לא יכול לזהות לייקים, אז עדיף להגיב לו בהודעות או סתם לכתוב לו. מירי רגב, יש לך מיניבוס עכשיו, תשקיעי שעה ותבקרי אותו. הוא מחכה לך.



כמו איציק, יש בישראל בסביבות 2,000 חירשים־עיוורים. רובם הגדול נשארים בחיק המשפחה ולא נקלטים במוסדות. בבית המקסים ברחוב השקנאי 2 בחולון יש שלוש מיטות פנויות. רחל סרי, אם הבית, תשמח לקלוט שם מועמדים מתאימים.❖