לכאורה, אבל רק לכאורה, כולנו צריכים להודות ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, על שהושיע אותנו מהמבוכה של פרשת פרס ישראל. כמבוגר אחראי הוא הושיט חבל לראש הממשלה בנימין נתניהו ואפשר לו לרדת מהעץ עם מעט כבוד. אבל למעשה וינשטיין פעל מעבר להגדרת תפקידו.
יש להבהיר כי אינני מאושר מהדחת השופטים על ידי נתניהו. זו הייתה טעות. ועם זאת, החלטתו הייתה בתחום סמכותו כשר החינוך ונפלה בתחום הסבירות.
אין להעמיד פנים: העובדה שמראשית דרכו של פרס ישראל שר החינוך הוא זה שמאשר את הרכבי ועדות השופטים - מגדירה את הפרס כפוליטי במהותו (לאו דווקא מפלגתי), ומי שיחקור פעם את הנושא ימצא בוודאי ממצאים נוספים בעניין הפוליטיזציה של פרס ישראל. ואולי הגיע הזמן להעביר את האחריות לנשיא המדינה.
חוות הדעת שהנפיק וינשטיין לנתניהו ושעל פיה עליו לחזור בו מפסילת השופטים, אינה נכונה (גם אם מפיצי הקונספירציה צודקים ואנשי נתניהו ביקשו זאת).
שרבוב הבחירות בחוות הדעת המשפטית טועה ומטעה. היא שוות ערך לחוות דעת שקוראת לראש הממשלה להימנע מלנאום בקונגרס האמריקאי מטעמי בחירות. מי מאיתנו היה מוכן לקבל חוות דעת משפטית כזאת?
אומנם נהוג, ובנוהג זה תומך בג"ץ, לא לבצע מינויים קריטיים לעתיד לבוא ולא לקבוע מדיניות חדשה ערב בחירות, על מנת שלא לחייב את הממשלה החדשה. אך עם כל הכבוד לוינשטיין, אין מדובר במדיניות חדשה וארוכת טווח ומחייבת, ובוודאי שלא במינויים ארוכי טווח.
השופטים בפרס ישראל מתמנים לאירוע חד־פעמי, שבכל מקרה יתרחש עוד בימי הממשלה הנוכחית. המהלך של וינשטיין בעייתי משום שהיועץ המשפטי לממשלה שולח את ידיו הארוכות למחוזותיהם של מוסדות שלטון אחרים. הוא כובש ומשתלט עליהם ומשבש את המרקם הדמוקרטי העדין. גם בלי זה, חולשת השלטון ועודף המשפטיזציה חונקים אותנו.