הוויה הציבורית שלנו מוצפת כיום באוקיינוס של תוצרי בחירות שמורכבים מאינסוף ספינים, מסיכות ובקבוקים ריקים שעושים המון רעש. אפילו הוויכוח המדיני הוותיק - כן פלסטינים, לא פלסטינים - הוא לא יותר מריטואל ריק, מכיוון שכל בר מוח בצד השמאלי מבין שאין מחלוקת מעשית בקרב מרבית חלקי המפה הפוליטית היהודית. הסרבנות הפלסטינית הופכת את הדיון הישראלי לתיאורטי בלבד.
נקודות מוצא: אובמה לא באמת מבין בענייני חוץ וגם בעתיד הוא ימשיך לפורר את האחיזה של העולם החופשי. ראו איך רק לאחרונה הוא אפשר לאיראנים להשתלט על תימן. בנוסף, שום טלפון אינטימי לא ישכנע את אובמה ואנשיו שהם טועים. לא בתחום הראייה השפויה של הטירוף האסלאמי, לא לגבי התפקוד השלילי שלהם בעולם, ולא בנוגע ליחסים שלנו עם הפלסטינים והעולם הערבי.
האמת? לא פשוט. ולכן במקום נתניהו הייתי שוקל להודות בנימוס ליר״ר בית הנבחרים, ג׳ון ביינר, לטוס לוועידת איפא״ק ולכתת רגליים לכל אולפן טלוויזיה בניו יורק ובוושינגטון כדי לזעוק נגד ההסכם עם איראן. אבל לא לדרוך הפעם בגבעת הקפיטול, כדי לא לשחק לידיים של אובמה ולא לאפשר לו להבאיש את ריחנו אצל המחוקקים והאזרחים האמריקאים.
התרעות פיקוד העורף