כמעט כל שלב במאבק המזרחי מאז קום המדינה ניחן באופי מסוים. מרד ואדי סאליב (1959) יצא מתוך הקהילה עצמה ומרחב הפעולה שעמד לרשותו היה הרחוב. גם הפנתרים השחורים נתנו ביטוי למצוקת השכונות ופעלו מתוכן, תוך ניצול זכותם הדמוקרטית להפגין, כשהפעם התווספה לכך גם יותר נראות תקשורתית בעיתונות ונגיעה ראשונה בכנסת. תמ״י וש״ס תרגמו את הקלף המזרחי לאלקטורט מפלגתי, מהלך שבסופו של דבר הניב תוצאות מאכזבות והעלה טענות בדבר אופורטוניזם של פוליטיקאים מזרחים. הקשת הדמוקרטית המזרחית פעלה מתוך הממסד עצמו וניצלה את ההון האנושי שלה (אנשי אקדמיה, משפטנים) לשינוי השיח, חקיקה משפטית ומעורבות ישירה בנושאי חינוך, דיור ציבורי ועוד.
פעילים מזרחים לא הצליחו לסדוק את השריון העבה. יותר מכך, בקרב הציבור המזרחי קיים אנטגוניזם רב כלפיהם, אם בשל עמדות ״שמאלניות״ שאינן משקפות את עמדות הציבור המזרחי ואם בשל האקדמיזציה שלו והאופורטוניזם של חלק מפעיליו. לכן, מערכת בחירות זו קורנת מזחיחות. הלגיטימציה לשחק בפוליטיקה של זהויות, להכתיר את המזרחי התורן ולהדיח אותו באותה נשימה.
התרעות פיקוד העורף