בנימין נתניהו "הגיב לראשונה" אתמול בערב (רביעי) לדוח מבקר המדינה. עד אז, לאורך יותר מיממה, מלאו האולפנים במלחכי פנכתו של נתניהו: פרקליט ערמומי, פרקליט נכלולי, ניצב בדימוס שהפך לוביסט מפוקפק, יועץ תקשורת חלקלק ושלל פוליטיקאים שנגררו בשערותיהם אל עמוד הקלון וניסו להסביר, כמו ישראל כץ אתמול בבוקר, ש"לא היה נוהל קופה קטנה במעון ראש הממשלה". נו, טוב. ולכן הקפיד נתניהו במשך כל השנים הללו לנצל את העובדים במקום, אנשים קשי יום ומעוטי שכר, לרכישות מזדמנות (ע"ע טיפות אף). הוא לא ידע, המסכן, שאין מי שיחזיר להם.
אז אחרי שנגדשה סאת המגיבים בשמו של נתניהו, הגיע תורו של האיש עצמו. לאירוע חגיגי כמו זה, שולפים את הנשק הסודי. נשק יום הדין. הטיעון שמולו יינגפו כל הממצאים, העדים, המימונים, העובדים המושפלים ושאר מרעין בישין: ציפי לבני!
כן, תאמינו או לא, זה מה שהיה לנתניהו להגיד אתמול: "הקרנבל התקשורתי סביב דוח המבקר הוא מסך עשן שנועד לאפשר לציפי לבני לבצע התגנבות יחידים למשרד ראש הממשלה! הסיבה שמנסים להסתיר אותה ולהעסיק את דעת הציבור בדברים אחרים, היא סיבה טובה: ציפי לבני היא סכנה למדינה!!"
המזימה האנטי־ציונית נחשפה סוף סוף. זה הלך ככה: ציפי לבני ניצלה את היכרותה עם נפתלי. לא מני, שפיצר. בעלה. הוא ניצל את אחוות השם המשותף, והגיע לנפתלי מני. אב הבית. שפיצר נפתלי הסית את מני נפתלי, בעוד שליחיה של לבני עצמה מתגנבים למשרד מבקר המדינה ושותלים שם דוח הוצאות מפוברק. כל השאר היסטוריה. זה הכל ציפי.
לפני חצי דקה, זה היה הכל מני נפתלי. הוא אשם בהוצאות. כשהוא בא, ההוצאות גדלו. כשהוא הלך, ההוצאות ירדו. מה מתנפלים על בני הזוג האומללים האלה? זה מני נפתלי שזלל את הסושי בעשרות אלפי שקלים. הוא הזמין את זה לעצמו, חיכה שהגברת תפרוש לשנת הלילה ואז הזמין את כל החברים שלו מהקרן החדשה והשמאל האנטי־ציוני לחינגה לילית במעון ראש הממשלה המתפורר.
בואו נחזור, לרגע, לשפיות: ציפי לבני היא הדמון החדש של נתניהו. היא הקרדום שבעזרתו הוא מנסה לחפור לעצמו מוצא. אבל רגע, האם לא הייתה זו אותה לבני ממש שלפני שנה ועשרה חודשים קיבלה מאותו נתניהו את שיחת הטלפון הראשונה עם הבקשה להצטרף לממשלתו? האם הוא מינה אותה לשרת משפטים? האם הוא הפקיד בידיה את המו"מ המדיני? הם ניהלו זוגיות די צמודה בשנה ועשרה חודשים שחלפו מאז. עד לא מזמן. מה קרה פתאום שהפכה ל"סכנה למדינה"?
הרי לבני לא חתמה על שום הסדר מדיני ולא ניהלה מו"מ עקיף מאחורי גבו של נתניהו. להיפך. הבייבי סיטר יצחק מולכו ליווה אותה באשר תלך. את הנייר האמריקאי של ג׳ון קרי נתניהו עצמו קיבל. לא לבני. הוא אמר "כן, אבל", לא לבני. אז למה היא פתאום סכנה כזו גדולה? איך היא הפכה, לפתע, לאיום על הציונות?
פוליטית, נתניהו זיהה נכון. לבני, נכון לעכשיו, היא הבטן הרכה של המחנה הציוני. הצטרפותה להרצוג הזניקה אותו קדימה, הפכה אותו למועמד לגיטימי לראשות הממשלה והקפיצה אותו בסקרים לעמדת יתרון קל או שוויון עם נתניהו. זו הייתה הנדוניה של לבני, מלא־מלא. מאותו רגע, התהפכו עליה המצביעים. כרגע, על פי כל הבדיקות, בוחרי המחנה הציוני, וגם המתלבטים, איבדו בה עניין. יש במחנה הציוני כאלה שמראים מספרים ולפיהם הרוטציה בין הרצוג ללבני מרחיקה מתלבטים. נכון לעכשיו, הדיבור החם בשיחות הסגורות והאינטימיות ביותר במחנה הציוני נסב על הדרך שבה אפשר לרדת מהרוטציה בין הרצוג ללבני.
עניינית, כבר מזמן ברור שהרוטציה הזאת היא אות מתה. השאלה הנשאלת היא, האם צריך גם להודיע על זה בפומבי. בינתיים, זה מעכיר את האווירה. זה מקלקל משהו טוב שהחל לצמוח בין לבני להרצוג. זה פוגע במצב רוחה של לבני ומטיל צל על הקמפיין כולו. הרוטציה היא הפיל שיושב באמצע המטה. כולם רואים אותו, מפחדים ממנו, מנסים להתעלם ממנו, אבל הוא שם.
זה לא ממש משנה את הציניות הבלתי נתפסת של נתניהו, שלוקח את השותפה הראשונה, הבכורה והבכירה שלו בממשלה שזה עתה פירק, והופך אותה, ללא שום סיבה, לאויבת העם. כבר נאמר ונכתב כאן, האיש יעשה הכל, כולל הכל, כדי להישאר דייר מוגן ברחוב בלפור 2. השטיח הקרוע, הטיח המתפורר, העזובה והדלות, כל אלה לא עושים עליו רושם. שם הוא רוצה להישאר, בכל מחיר. בכל מקרה, את החשבון הוא מגיש בסוף לנו.