אתם קוראים היום, כאן ב״מעריב־ סופהשבוע״, ראיון שערכה הסופרת נעמי רגן עם הגברת נתניהו. כצפוי, הראיון ״חושף״ את דמותה הרגישה, האינטליגנטית, הנאורה, הקורבנית, האומללה והחבוטה של הגברת המדוברת. אם אתם קוראים את הטור הזה ב־15 השנים האחרונות, אתם יודעים
שהאמת הפוכה לחלוטין. אודה ולא אבוש, אחרי שדיברתי, תחקרתי, שוחחתי, נפגשתי ודובבתי מאות מנפגעיה של הגברת הזו, פיתחתי סוג של זלזול בסיפורים המתחדשים על אודותיה. לבי גס בהם. כמה אפשר לשמוע. אבל אז שמעתי את הקלטת. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את הדבר עצמו. ובכן, עד ששומעים, לא מאמינים. לא מבינים. לא נבהלים.
ועוד משהו: כשאתם קוראים את הטקסט (החלקי מאוד) שהצלחתי לתמלל, זכרו: מויאל לא עשה שום דבר רע. הוא מתח ביקורת על הממשלה. כמותו מתחו ביקורת אזרחים רבים במהלך המבצע. הוא דרש פעולה אמיתית, הוא דרש מנתניהו לקיים מה שהבטיח בקולו (״אפיל את שלטון חמאס״), הוא דיבר מהבית המופצץ בשדרות. הוא לא קרא להפיכה, הוא לא הקים תא מחתרתי, הוא לא קילל ולא גידף (בניגוד למה שטוענת ״רעיית ראש הממשלה״ בשיחת הצרחות הלילית). הוא קיים את זכותו לחופש ביטוי הנהוג, בדרך כלל, במדינה דמוקרטית.
ככה זה נגמר. אחרי ששמעתי את זה כמה פעמים, אני מעריך שיש סיכוי סביר שהגברת נתניהו הייתה שתויה. מצד שני, על פי עשרות עדויות, היא מקימה מהומות כאלה על בסיס יומי גם בלי לשתות, כך שאין לדעת. ועוד משהו: בראיון כאן אצל נעמי רגן היא טוענת שמתייחסים אליה בצורה שמתייחסים אליה כי היא אישה. אחלה פמיניסטית היא שרה נתניהו. אבל כאן, בקלטת, היא מאיימת על מוניק בן־מלך שאם אלי מויאל ידבר עליה בתקשורת יגידו עליו שתקף אישה.
התרעות פיקוד העורף