1. אחד מחברי בפייסבוק (אשר הרפז) העלה מן האוב ציטוט ישן מ־1950 של הסופרת אליסה רוזנבאום הידועה בשמה הספרותי איין ראנד (״מרד הנפילים״). את הציטוט הזה כדאי שישנן כל בר דעת ובעיקר אלו העוסקים בניהול חיינו וניהול המדינה שבה אנו חיים. כך היא כתבה: 

״כשהבחין כי כדי לייצר אתה צריך אישור מאלה שמייצרים שום דבר:
כשתיווכח שהכסף זורם למי שאינם עוסקים בנכסים אלא בטובות הנאה: 

כאשר אתה תופס שהרבה אנשים מתעשרים בעזרת מתן שוחד יותר מאשר מעבודתם, וכי החוק לא מגן עליך מפניהם, אלא להפך, הם אלה שמוגנים מפניך:
כאשר אתה מגלה שהשחיתות מתוגמלת והיושר הופך להקרבה עצמית - או אז אתה יכול לומר ללא חשש שגורל החברה שבה אתה חי נחרץ״.
איין ראנד נולדה בפברואר 1905 לפני 110 שנים בדיוק. היא נפטרה במרץ 1982 בניו יורק.
2. דמיינתי לעצמי שבעוד שמונה שנים, כשהדיקטטורה בישראל תהיה בת ארבע שנים, יכריז הנשיא הכל יכול בנימין נתניהו שהוא מכתיר את בנו יאיר ליורשו.
קצב הבריחה מהארץ מגיע ל־2,000 אזרחים ביום. טנקים דורסים מפגינים בכיכר רבין בתל אביב ובכיכר ציון בירושלים, שמותיהן של הכיכרות הוסבו לכיכר ״שרה אמנו״ בירושלים ו״שרה נתניהו״ בתל אביב. שר הביטחון נפתלי בנט מכריז על סיפוח שטחי יהודה ושומרון לישראל ומחיל את החוק הישראלי עליהם, תושבים פלסטינים מקומיים מקבלים התראה של 48 שעות לאסוף את מיטלטליהם ולעזוב דרך המעברים לירדן, אלא אם כן יסכימו להתחייב בכתב ולהפקיד ערבות כספית שאין להם כל כוונה לקבל אזרחות מלאה ולדרוש תנאים שווים לאלה של המתיישבים היהודים. צה״ל כובש את הרצועה והופך אותה לשטח צבאי עם ממשל צבאי ועוצר שמוכרז משש בערב עד שש בבוקר.
870 אזרחים ויהודים המוכרים כפעילי שמאל אקטיביסטים נעלמו ללא עקבות. ארצות הברית ומדינות ה-OECD מודיעות על חרם בכל הקשור לסחר עם ישראל. בכל רחבי העולם מפגינים תושבים מקומיים נגד מדיניות האפרטהייד בישראל. חלק מראשי מרצ, המחנה הציוני, המפלגות הערביות וארגוני זכויות אדם נעצרים ומושלכים לשלושת מחנות המעצר לאויבי העם באזור באר שבע, דימונה וערד. השר לביטחון הפנים אביגדור ליברמן מודיע שבלי נאמנות אין אזרחות ומצהיר שמי שלא יחתום על הצהרת נאמנות לדגל, לשפה, להמנון ולתקנות לשעת חירום תישלל אזרחותו והוא ייאלץ לעזוב את גבולות המדינה.
כותב שורות אלו נשבע שכתב את הדברים כשראשו צלול לחלוטין ולאחר שקרא את מה שכתב התנפל על שני ג׳וינטים של קנאביס רפואי ולגם ארבע דאבל וויסקי ג׳וני ווקר בלאק לייבל כדי להירגע מהפחד שאחז בו למקרא הנבואה השחורה הזאת.
3. ממשיכים בתחזית: ועדת פרס ישראל ליצירה אמנותית ציונית מונתה על ידי הממשלה, והיא כוללת אנשי רוח פטריוטים הנאמנים למדינה היהודית ושלמים עם מדיניות הממשלה והלך הרוח הנוכחי של העם היהודי. בין חברי הוועדה: אמילי עמרוסי, דרור אידר, ניר חפץ, חיים שיין, אראל סג״ל ועורכי הדין יוסי כהן ודוד שמרון. הוועדה נתבקשה לקבוע בצורה מאוזנת, אובייקטיבית וחסרת פניות מי יהיו חתני הפרס. לאחר כמה דיונים הוציאה ועדת הפרס הודעה ראשונה ובה דיווחה לציבור שפרס הסרטון הקצר לשנת 2015 יתחלק בין שני יוצרים. האחד יוצרי הסרט ״דר שטירמר״, והשני ליוצרי הסרטון על דאע״ש והשמאלנים. ראש הממשלה בירך על ההחלטה, וכעת ממתינים להחלטה באשר לפרס בתחום השירה העברית, שבו על סמך הדלפות מהוועדה, יזכה ככל הנראה המשורר והזמר יואב אליאסי המכונה ״הצל״.
4. בזמן האחרון חלה התעוררות בקרב כותבי המילים לשירים איכותיים, והם מפרסמים שיריהם במחתרת. בשוק עדיין שולטים שירי חתונות, בר מצוות, בריתות, כריתות, בנוסח ״העיניים בוכות, הדמעות זולגות, הלב שבור, אני מרגיש גמור, אל תעזבי, אל תברחי, את בלבי את ברוחי... בלה... בלה... בלה...״.
דור הכותבים החדשים קורא לא להיכנע לפופוליזם ולטקסטים רדודים וללכת בלי פחד על שירים נועזים יותר עם אמירה נוקבת.
אחד מהשירים שהתוודעתי אליו לאחרונה מתאים בול לעצם הימים האלו - ימי טרום בחירות. את המילים כתב אלמוני בשם מיקי הררי, השיר אינו מושמע כמובן בתחנות הרדיו הממסדיות. שם השיר: ״בייבי רק לא״.
חשבת שאכתוב עוד שיר קטן על אהבה 
אולי עוד שיר געגוע לאישה יפה 
פילוסופיה שימושית לרגעים קשים
או פזמון מתוק ורגשני
חשבתי שאכתוב כמה מילים חושפניות
להתערטל בעונג אל אוזניים מציצות
לספר צרת רבים ולנחם כמה טיפשים
אבל זה לא הזמן ולא עכשיו 
בייבי רק לא ביבי
והכל אפשרי
בייבי, זה לא פוליטי
זה ישר מהלב
החיים כאן די קשים כתבתי במכתב
לחלום לקנות כאן בית זה נשמע כמו אגדה
למעט יש כה הרבה והם כאן השולטים
ואנחנו כאן רק בדרנים
לאהוב היום זו משימה כלל לא קלה
כשכל מחווה רומנטית הופכת נרידה
וכן הכסף הוא הכלי ולא המטרה
אבל נראה שזה כבר השתנה
בייבי רק לא ביבי
כן אתה תותח כולנו כבר יודעים
אבל איך אפשר בכלל לעשות שלום עם תותחים?
הכוח הוא מצרך נפוץ אצלנו בחברה
אז בוא ניתן כבור קצת לחוכמה
את כל הכתוב הזה הכנסתי לתיבה
והכתובת איך לא - כבור ראש הממשלה
אין לי בית, זה נכון אך יש לי כאן פזמון
אז בואו נשיר יחד את ההמנון
בייבי רק לא ביבי
והכל אפשרי
בייבי זה לא פוליטי זה ישר מהלב.
5. אדון ביבי, רוצה לומר לך משהו מהלב. שמעתי אותך מבקש להניח לאשתך שרה ולהפנות את חצי הביקורת אליך. זה היה מעשה אצילי וג'נטלמני למופת, אכן קצין וג'נטלמן. אבל כמה דקות אחרי כן, אדוני ראש הממשלה, אתה ואשתך לוקחים חלק בסרטון הדבילי והמביך בהשתתפותך כשחקן משנה ובכיכובם של אשתך ומעצב בשם משה גלאמין.
בפרשה הזאת כבר דשו מכל הכיוונים, ואז יוצא מבית מדרשכם עוד משלוח של שרה לתקשורת, הפעם בסדרת צילומים עבור המגזין ״את״, שבו הגברת השנייה (אחרי גברת ריבלין אשת הנשיא) מצטלמת בפוזות של דוגמנית. תגיד, אתם התחרפנתם? זה מה שיש לך למכור לפני הבחירות, את השטיח המחורר ואת זוגתך המסכנה שכולם נטפלים אליה עוד יותר אחרי שני האירועים התקשורתיים ששלחת אותה לככב בהם - אני לא מעלה בדעתי שאתה לא שותף מלא בהחלטות שלה כמו שהיא שותפה מלאה בהחלטות שלך, שהורסות את החיים והתקווה לחלק גדול בעם הזה. אני לא יודע מה עוד אתה והיא מתכננים לנו לקראת יום הבחירות - אני מקווה שלא תצאו בתחפושת לצמתים ותחלקו ל־100 מסכנים 100 שקל, שקל לכל מסכן, שאותם תיקח כהלוואה מהקופה הקטנה של עובדי ביתך. 

דבר כזה יכול לקרות היום? קדיש לוז. צילום: נתן זהבי
ארכיון פרטי
 
תוך כדי נבירה בארכיון התמונות הצנוע שלי בחיפושים אחרי תמונה מסוימת קפצה לנגד עיני תמונתו של קדיש לוז. אני מהמר על כך ש־99% מקוראי המדור אינם יודעים מיהו קדיש לוז. הוא נולד בשם קדיש לוז'ינסקי בשנת 1895, בעיר בוברויסק ברוסיה הלבנה. לאחר שלמד בכמה בתי ספר ומכללות, שירת בצבא הרוסי (1916־1917) וסיים בית ספר לקצינים. הוא היה ממייסדי "ברית החייל העברי" ברוסיה וממייסדי תנועת החלוץ. קדיש שינה את שם משפחתו ללוז ועלה לארץ ב־1920, עבד כפועל חקלאי בקיבוץ קריית ענבים, וב־1921 הצטרף לקבוצת דגניה ב'. נעשה קפיצת דרך קטנה ונספר שלוז היה חבר בכנסת השנייה ובהמשך שימש כיושב ראש הכנסת, תקופה קצרצרה כנשיא המדינה ועוד תפקידים בכירים.
בניגוד לחלק נכבד מהמנהיגים "הפוזאים“ של היום, קדיש לוז היה אדם צנוע ונעים הליכות, אהוב על חבריו המפא״יניקים ועל חברי כל המפלגות האחרות. באמצע שנות ה־60 כששימש כיושב ראש הכנסת, הוא הגיע לביקור בבניין הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. נשלחתי לצלם את הביקור. בקומת הלובי של הבניין פגש לוז את העובד הוותיק שישב בעמדת המודיעין והפנה את המבקרים ליעדיהם. אחרי שלוז החליף איתו ברכות, ביקש העובד את סליחתו ואמר שהוא מוכרח לרוץ להשתין (בעיות פרוסטטה). "גיי פישן" (לך תשתין), אמר לו לוז ביידיש, "אני אחליף אותך עד שתחזור". אז זהו הצילום, יושב ראש הכנסת קדיש לוז תופס את עמדת המודיעין בוועד הפועל עד שהפקיד יחזור מהמשתנה. באמא שלכם, היום זה יכול לקרות?