מאמרי המערכת של שני העיתונים הגדולים ״ניו יורק טיימס״ ו״וושינגטון פוסט״ אתמול הם אילוסטרציה טובה לכל מה שהיה מצוין ולכל מה שהיה בעייתי בנאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס. זה היה ״תיאטרון נצלני״, כתב הטיימס. נאום לא משכנע. הטיימס תומך בניסיונו של הנשיא אובמה להגיע להסכם הפשרה עם איראן. ״אובמה צריך לספק תשובות״, כתב הפוסט. הוא טרם עשה זאת. הפוסט מפקפק מזה זמן בהסכם המתגבש, רחוק מלהתפעל ממנו.

הנה כי כן, באמריקה כמו בישראל, התגובות לנאום הן ״פוליטיות״ לפחות כמו הנאום עצמו, ובעצם יותר. מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, ננסי פלוסי, הגיעה נחושה להתרגז ולהיעלב. ואז התרגזה ונעלבה. ״כמעט עד דמעות״, כפי שכתבה בהודעתה לעיתונות. היא מורגלת בזה, שהרי נתניהו אינו ראש הממשלה הישראלי הראשון שמכעיס אותה. גם אהוד אולמרט הכעיס אותה כאשר נסעה לסוריה בשנת 2007 והתיימרה להציג לבשאר אסד עמדה ישראלית חדשה במו"מ. אולמרט נאלץ להכחיש אותה. מאמרי מערכת ביזו אותה והמליצו שתמשוך את ידיה מעניינים שאינם מוסמכת לעסוק בהם.

מתנגדי הנאום התריעו - בצדק - שיש בו סכנה. הוא הופך את ישראל לסוגיה מפלגתית. אבל ראוי לומר: יש שלושה שחקנים שצריכים להסכים ביניהם שישראל איננה נושא מפלגתי, בכדי שישראל לא תהיה נושא מפלגתי. ישראל ודאי צריכה לרצות בזה, אבל הרבה יותר ממנה צריכות שתי המפלגות באמריקה לרצות בזה. וקשה לומר שהן רוצות. הרפובליקנים לא מספיק רוצים, משום שיש להם עניין לקבל קרדיט ולהרוויח מתמיכתם החזקה יותר בישראל. הדמוקרטים לא מספיק רוצים בזה, משום שתמיכה בישראל מחייבת אותם בפשרות קשות לעיכול. לדוגמה: להכיר בכך שהממשל שהם תומכים בו מתקדם לפשרה מסוכנת עם איראן.

לרפובליקנים נוח להשתמש בנתניהו, לחבק אותו, כדי להילחם בנשיא אובמה. לדמוקרטים נוח להשתמש בנתניהו, להסתייג ממנו, כדי להילחם ברפובליקנים. וגם נתניהו כמובן אינו נקי כפיים: כמה שעות לאחר נאומו אתמול, בצפייה בתשדירי התעמולה של הליכוד בטלוויזיה, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שהאויב המסוכן ביותר של ישראל היא אמריקה. בן גוריון ניצח את האמריקאים כאשר הכריז על הקמת המדינה. אשכול ניצח אותם כאשר יצא למלחמת ששת הימים. בגין ניצח אותם כאשר הפציץ את הכור בעיראק. עכשיו תורו של נתניהו לנצח את האויב המסוכן בבית הלבן.

התשדירים האלה לקויים מהרבה בחינות. בן גוריון הכריז על המדינה לאחר שהנשיא האמריקאי השתכנע. אשכול יצא לקרב בהניחו, בצדק, שהאמריקאים מוכנים להשלים עם המהלך הזה. בגין פעל נגד עיראק, אך לא סיכל בזה מהלך אמריקאי אסטרטגי. ובמילים אחרות: אין דומה המשל לנמשל. אבל מעבר לזה, התשדירים מטרידים בהציגם את ראש ממשלת ישראל כמי שמתמודד בבחירות הקרובות לא נגד יריבים דלים מבית, אלא נגד נשיא ארצות הברית.

אולי הרצוג קטן עליו. אולי ישראל קטנה עליו. כך או כך, יש עניינים שטוב יותר לנקוט בהם מדיניות של העמדת פנים קונסטרוקטיבית, ולא להפוך אותם לעימות גלוי.

מפלגת שלטון אחראית צריכה לומר ששתי המפלגות באמריקה תומכות בישראל באותה מידה. מפלגת שלטון אחראית צריכה לומר שאמריקה, בכל מצב, היא ידידה ומשענת.

אל תנצחו את וושינגטון

מפלגת שלטון אחראית צריכה לומר ששתי המפלגות באמריקה תומכות בישראל באותה מידה. מפלגת שלטון אחראית צריכה גם לומר שאמריקה, בכל מצב, היא ידידה ומשענת לישראל