מזה שנים ברור לקמפיינרים של השמאל הישראלי שאין להם יכולת לנצח בבחירות באמצעות הרעיונות האמיתיים שלהם. השמאל הקצין, משנתו התרסקה מול קרקע המציאות והדמוגרפיה היהודית איינה את סיכוייו לנצח ביושר. לכן את המסקנה הסיקו כבר ב־1992, כאשר רבין ופרס התחפשו לליכוד ב' כדי להערים על הבוחרים. אותו סיפור חזר ב־1999, עם אהוד ברק שהתחייב לא לחלק את ירושלים והקים עמותות פיקטיביות כדי לחולל פרובוקציות שווא. השמאל גנב למעשה את הבחירות ב־92' וב־99' והשליט, לימים, מדיניות הפוכה מהבטחותיו לבוחרים.



אלא שבינתיים עברנו שתי טראומות לאומיות - אוסלו וההתנתקות - והסיכויים של השמאל לנצח באמצעות האידיאולוגיה האמיתית שלו נגוזו לחלוטין.



לכן קיבלנו את מסע הבחירות הנוכחי. זהו מסע של שנאה, שאותה מוביל קמפיין של הונאה. האלמנט הראשוני של הקמפיין מטשטש את המסרים האמיתיים של המתחרים. זה מתחיל בשם - ״המחנה הציוני״, שנועד לכסות על תהומות גדולים דווקא בתחום החיבור לציונות.



די לקחת את האפיזודה האחרונה, שבה אנשי מרצ ו״המחנה הציוני״ ניסו לשכנע את אויבי הציונות הכי גדולים לחתום על הסכם עודפים. הכל כדי להצליח במשימה המשותפת להוריד את הליכוד. דווקא האפיזודה הזו ממחישה מהו הסנטימנט האמיתי של ״המחנה הציוני״ בבחירות האלו, כתף אל כתף עם זועבי והרשימה האסלאמית.



כחלק ממסע ההונאה והשנאה, התארגנו גופים וולנטריים למראית עין - וי־15 ודומיו, שעוד ייחשפו החיבורים שלהם למזימה הכוללת. הם ומושאי תמיכתם, במקום לנהל את הבחירות על השקפת עולמם, עוסקים בבקבוקים ובשרה. הם מחבלים במכוון במערכת היחסים שלנו עם ארצות הברית, דווקא כאשר בעניין האיראני נתניהו צודק.



הם מרמים גם בתחום הכלכלי-חברתי. מנצלים בציניות את זעקת החנק הכלכלי האמיתית, אבל מסווים את המשמעות האמיתית של השקפת העולם שלהם. כיוון שאם יופעלו הרעיונות של שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ויוסי יונה, נשלם הרבה יותר מסים, החנק האישי יגבר והכלכלה הישראלית תתרסק.



נתניהו אכן אשם במחדל הכלכלי-חברתי, אבל דווקא בכך שהוא הפסיק לממש את השקפת העולם שלו עצמו - תחרות והורדת מסים. כשר אוצר הוא הציל את המשק ומנע את גלישתנו למשבר הגלובלי, אבל כראש ממשלה הוא חשש לשלוט, גם בתחום הכלכלי. לכן עשה דבר והיפוכו, כל העת.



הם מרמים גם בתחום הכלכלי חברתי. מנצלים בציניות את זעקת החנק הכלכלי האמיתית, אבל מסווים את המשמעות האמיתית של השקפת העולם שלהם



לכל אלה מתווסף מסע שקר והסתה נגד המתנחלים, החלוצים האמיתיים של התקופה, שבמובנים רבים דווקא מופלים לרעה. וכמובן - ניסיון להציג מראית עין של מחאה אותנטית, מצדם של דמויות אחראיות, נטולות רבב.



העצרת האחרונה בכיכר, בהובלת מאיר דגן וחדשות ערוץ 2, היא דוגמה מופלאה לכך. דגן, שהיה ראש המוסד בתקופת ההתנתקות, הוא אחד האשמים המרכזיים באסון שהנחילה לנו ממשלת שרון. הוא אחד האנשים האחרונים שיכול להטיף ציבורית ולהטיל רפש בהנהגה. שלא לדבר על המשמעות המפוקפקת של העסקים המשותפים שלו עם העבריין אהוד אולמרט ורמטכ״ל מכירת המניות וההתנתקות, דן חלוץ.



בשורה התחתונה, היום עדיין לא ברור מה תהיה מידת ההצלחה של מסע ההונאה הנוכחי, אבל השנאה המתלווה אליו לא תירגע כל כך מהר. קל לעורר שדים אפלים, אבל להחזיר אותם למחשכים קשה ביותר, והשנאה עלולה להכות, למרבית הצער, מכל הכיוונים.