בשבועות האחרונים עלתה העונה השלישית של הסדרה האמריקאית המצוינת "בית הקלפים", שיוצריה הושפעו ושאבו השראה מהמחזה ריצ'רד השלישי של וויליאם שייקספיר. במרכזה ניצב פרנסיס אנדרווד, פוליטיקאי אמריקאי, חבר בית הנבחרים, יצרי, תחמן, מניפולטור, חסר עכבות, שבזכות תככיו ונכלוליותו, והנסיבות שידע לנצל ולמנף לטובתו, מצליח להתמנות לסגן נשיא ארה"ב ואחר כך לנשיא בכבודו ובעצמו. לצדו פועלת בשאפתנות אף גדולה משלו רעייתו קלייר, שמזכירה גם היא דמות שייקספירית - ליידי מקבת.
המדור הזה אינו מתיימר להפוך לביקורת תיאטרון או טלוויזיה. הסיבה היחידה לאזכור של "בית הקלפים" היא כי ישראל ויחסיה עם ארה"ב "מככבים" לאורך פרקי העונה השלישית. מסופר בהם על הסכם שמועצת הביטחון של האו"ם, בהנהגת ארה"ב (בהסכמה רוסית, בלי ברירה), כופה על ישראל. במסגרתו מוצב בבקעת הירדן כוח בינלאומי, שבו משתתפים גם חיילים אמריקאים ורוסים. בסדרה ישראל מתנגדת להסכם, מנסה לטרפדו, לגרור רגליים ולא לשתף פעולה, אך בסופו של דבר נכנעת ללחץ הבינלאומי בכלל והאמריקאי בפרט.
אוסקר וויילד, במאמרו "שקיעת השקר", כתב כי "החיים מחקים את האמנות הרבה יותר מאשר האמנות את החיים". האם זה מה שיקרה לאחר הבחירות ביחסי ישראל־ארה"ב, אם בנימין נתניהו ירכיב ממשלת ימין? האם המציאות תחקה את מה שמתרחש בסדרת הטלוויזיה?
בדרך למועצת הביטחון
הכתובת נמצאת זה זמן רב על הקיר. מעמדה הבינלאומי של ישראל בשנות כהונתו של נתניהו, במיוחד בשנתיים האחרונות, הידרדר לשפל חסר תקדים. האיחוד האירופי החל בתהליך של הטלת חרם על מוצרי ההתנחלויות, ויש סימנים לכך שהסנקציות יעמיקו ויחריפו. מדינות ופרלמנטים של מדינות באירופה, שנחשבו לידידי ישראל, מכירים במדינה פלסטינית, והכרה זו תלך ותתפשט אם נתניהו, בראשות ממשלת ימין, ימשיך לבנות התנחלויות חדשות ולבתר את הגדה כך שלא יהיה ניתן להקים בה מדינת פלסטינית.
לא ירחק היום שבו העולם יאמר בקול רם וברור מה שעד לאחרונה נלחש בחדרי חדרים: בהתנהלותה כלפי הפלסטינים, ישראל נמאסה וממאיסה עצמה על העולם. כשאנשי שמאל טענו בעבר כי ישראל צועדת בבטחה לעבר הפיכתה למדינה דו־לאומית שתזכיר את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה - שבו המיעוט שלט על הרוב - הם הוקעו כ"עוכרי ישראל", "קטני אמונה" או כ"יהודים שטופי שנאה עצמית". עתה זועקים זאת בדם לבם בכיכר העיר ביטחוניסטים מובהקים, כמו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן או ראש השב"כ יובל דיסקין. וכשהם מביעים את חששם מ"קץ הציונות", גם הם נצבעים בצבעים של "שמאל", ואומרים עליהם שהם פוגעים בביטחון המדינה. כבר נאמר שפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל.
על רקע בדידותה הבינלאומית הגוברת של ישראל הפגין נתניהו חוסר אחריות משווע, כשהיה מוכן להוביל את ישראל גם לעימות עם בעלת הברית החשובה ביותר שיש לה. במרכז העימות בין נתניהו לאובמה עומדת סוגיית תוכנית הגרעין של איראן. אך בשוליה נחבאים משקעים עמוקים לא פחות, שעניינם הסוגיה הפלסטינית. אין ספק כי ארה"ב תלחץ על ממשלת ישראל להפשיר את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שהוקפאו על ידה לפני כחודשיים, כנקמה על החלטת הרשות להצטרף כחברה לארגונים בינלאומיים ובמיוחד לבית הדין הבינלאומי בהאג.
אך זה עוד כלום לעומת מה שצפוי לישראל במועצת הביטחון. בפני המועצה מונחת בקשת פלסטין להכיר בה כמדינה. לפני כמה חודשים הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לסכל את המהלך ולשכנע כמה מדינות באפריקה, כמו ניגריה ורואנדה שישבו במועצת הביטחון, שלא להצביע בעד בקשת הרשות.
ראש הממשלה ושר החוץ אביגדור ליברמן אומנם התבשמו מההצלחה וזקפו אותה לזכותם. אך גם הם יודעים בסתר לבם שהמהלך עלה יפה בעיקר בזכות הדיפלומטיה האמריקאית. עם כל הכבוד לסיוע הביטחוני שישראל מעניקה לשתי מדינות אלה, ובמיוחד לניגריה הנלחמת בארגון בוקו חראם (שלאחרונה הודיע כי הוא מקבל עליו את מרות דאע"ש), הרי ברור שהן קשובות יותר לוושינגטון מאשר לירושלים.
בבקשה הפלסטינית תומכות צרפת, גרמניה ובריטניה בשם האיחוד האירופי. הן כבר ניסחו טיוטת החלטה שתוגש למועצת הביטחון. שר החוץ הצרפתי לוריין פביוס הבהיר זה לא כבר כי כדי לקדם את תהליך השלום "נדרש לחץ מהקהילה הבינלאומית לסייע לשני הצדדים לבצע את הצעד הדרוש". הנוסח האירופי מציע שהקהילה הבינלאומית "תאמץ מראש מאפיינים (פרמטרים) ברורים לפתרון הסכסוך", עם לוח זמנים מוצק "להנחת בסיס לחידוש המו"מ". ההצעה הצרפתית מדברת על לוח זמנים של שנתיים לניהול המו"מ.
טוב, זה לא הפתרון הכפוי נוסח "בית הקלפים", אך זה בהחלט עלול להיות אות למה שצפוי לישראל בזירה הבינלאומית. וכאן אנו מגיעים לארה"ב. מה תעשה וושינגטון במקרה שהאיחוד האירופי יגיש את הצעתו?
זה עשרות שנים ישראל נהנית משתי מטריות גדולות שמספקת לה ארה"ב. האחת היא המטרייה הגרעינית. נכון, בישראל לא מוצבים טילים אמריקאיים עם ראשי חץ גרעיניים. לישראל אין צורך בכך. לפי פרסומים זרים, יש לה כ־80 פצצות וראשי חץ גרעיניים וטילים שמשגרים אותם. המטרייה הגרעינית, אם כן, באה לידי ביטוי בתמיכה הדיפלומטית שמעניקה וושינגטון ותכליתה להדוף כל ניסיון, קטן כגדול, בפורומים בינלאומיים לדון בתוכנית הגרעין של ישראל, קל וחומר לפרקה מנשקה.
המטרייה השנייה היא מטריית הווטו. זה עשרות שנים מממשת וושינגטון את זכות הווטו המוענקת לה, כמו לשאר החברות הקבועות במועצת הביטחון, ומונעת קבלת החלטות נגד ישראל. האם לעולם חוסן?
בעבר התנגד ממשל אובמה לכל מהלך דיפלומטי שתכליתו לעקוף את המו"מ בין ישראל לרשות. האם תעשה זאת גם להבא? האם תניח למורסה - שראש ממשלת ישראל לא רק שלא ניסה לרפאה אלא החמיר אותה במעשיו, כלומר בהיעדר מעשים ובריבוי הצהרות - להתפשט? האם יוכל הנשיא - ודגן כבר הסביר ופירש כי יחסים בין מדינות מושתתים לא רק על אינטרסים, אלא גם על הכימיה ועל הקשרים בין מנהיגים - להתגבר על העלבונות שספג מראש הממשלה? האם יוכל אובמה לומר שהיריקות של נתניהו בפניו היו טיפות גשם ולעבור לסדר היום, או שמא יתקשה להבליג על כפיות הטובה הישראלית?
המיליארדים של אובמה
תוכנית ההגנה מפני טילים מדגימה את כפיות הטובה הישראלית. כל שנה מקבלת ישראל מארה"ב סיוע של יותר מ־3 מיליארד דולרים, שהם בערכים שקליים כ־12 מיליארד שקל בשנה, ששווים לכ־22% מתקציב הביטחון. הכסף הזה מאפשר לישראל לרכוש נשק מהמתקדם בעולם מחברות אמריקאיות. מערכות הנשק האלה הן שמאפשרות לצה"ל לשמור על יתרונו האיכותי ולהיות אחד הצבאות החזקים בעולם. בתקופת שש שנות נשיאותו של אובמה קיבלה ישראל כ־19 מיליארד דולר - כ־65 מיליארד שקל.
לא הייתה מלחמה מאז 1967 שישראל לא ביקשה במהלכה מארה"ב לחדש את מלאי התחמושת שלה ולהגביר את הסיוע הצבאי. אפילו במהלך צוק איתן נאלצה ישראל לבקש מהדוד סם לשלוח לה סוגים מסוימים של תחמושת שאזלה. כל בר דעת יודע שללא הנשק האמריקאי וללא התמיכה הדיפלומטית של ארה"ב בזירה הבינלאומית, ישראל הייתה מתקשה להגן על עצמה במלחמות ובעתות שלום.
אך זה לא כל הסיפור. בזמן נשיאותו של אובמה פנתה ישראל שוב ושוב לממשל וביקשה הקצבות נוספות לייצור מערכות הגנה מפני טילים. מדובר בשלוש מערכות "כיפת ברזל" ליירוט טילים לטווח של עד 70 ק"מ; מערכת "שרביט קסמים", ליירוט טילים בין 70 ל־200 ק"מ שמצויה בשלבים סופיים של פיתוח משותף של רפא"ל וחברת רייתאון; ומערכות "חץ 2" ליירוט טילים בליסטיים לטווח ארוך של מעל 300 ק"מ. מערכת "חץ 2" המיושנת, הפועלת כבר כעשור וחצי, עוברת שדרוג רציני ובמקביל לה מפתחות ישראל וארה"ב את "חץ 3", שאמור לתת מענה לטילי "שיהאב" ארוכי הטווח של איראן, ובכלל זה גם אם אלה יישאו ראשי חץ גרעיניים.
והממשל נענה. בשש שנות כהונתו של אובמה קיבלה ישראל תוספת של כחצי מיליארד דולר בממוצע בשנה. למעשה, בזמנו של אובמה גדל הסיוע הצבאי האמריקאי בכ־15% בכל שנה והסתכם ב־3.5 מיליארד דולר. התוספת הזאת אפשרה, בין השאר, לייצר עוד מערכות "כיפת ברזל" - כיום יש עשר סוללות - וגם להצטייד במלאי הנדרש של אלפי טילים מיירטים (טמי"ר). הסוללות והטילים שארה"ב מימנה הם שאפשרו לשפר את ההגנה על העורף, לשדרג את אחוזי היירוט ולמנוע קורבנות בנפש ונזק לרכוש.
וגם זה לא סוף הסיפור. סוכנות הידיעות בלומברג פרסמה לאחרונה שפקידים ישראלים בכירים, בראשות יאיר רמתי, ראש מינהלת "חומה" במשרד הביטחון, ביקרה בחודש שעבר בוושינגטון ונפגשה עם חברי קונגרס. "חומה" היא המינהלה שאחראית לפיתוח מערכות ההגנה נגד טילים מהסוגים השונים. לפי הדיווח, ביקש רמתי שהתקצוב והממון האמריקאיים לא רק יימשכו גם בשנת 2015, אלא אף יוגדלו בעוד חצי מיליארד דולרים.
ולנוכח כל השפע הזה שממשל אובמה והקונגרס מרעיפים עלינו, יש עדיין רבים בישראל שסולדים מהנשיא, כועסים עליו וסבורים שהוא נשיא עוין. על כך אפשר לומר רק שזו כפיות טובה במובנה הרע.