הפוליטיקאים שהצהירו על כמיהתם לתפקיד הם משה כחלון, יאיר לפיד, פרופ' מנואל טרכטנברג ושר הפנים גלעד ארדן. בחודשים האחרונים הארבעה חרכו כל כנס וכל פורום כלכלי והביעו את עמדותיהם בנושאי חברה וכלכלה. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. בשורה התחתונה, מדובר במועמדים סבירים.
והערה נוספת: השבוע צוין יום האישה. טרכטנברג הצהיר שאם ימונה לשר האוצר, אשתו נדין, המשמשת כמשנה לנגידת בנק ישראל, תיאלץ לפרוש מתפקידה. מדוע שהסדר לא יהיה הפוך, וטרכטנברג עצמו יודיע מראש שהוא מוותר?
ומה עם המשק? איך דואגים לעסקים שיספקו צמיחה ומקומות עבודה? האם להעלות מסים או להגדיל גירעון? כחלון סיפר פעם שהוא מעריץ את הנגיד סטנלי פישר, ותיאר את עצמו כ"עפר לרגליו". אז האם כשר אוצר יצליח להתרומם מהעפר ויציג עמדות עצמאיות הנוגדות לעתים את אלה של הנגידה?
לזכותו ייאמר שאם בפוליטיקה הישראלית ליברמן הוא שר החוץ, נפתלי בנט שר הכלכלה ולפיד היה שר האוצר, מינוי כחלון אינו הזוי במיוחד.
גלעד ארדן, שר הפנים, הוא המתאים ביותר לתפקיד. מדובר ברפורמטור העובד סביב השעון לטובת הציבור, וחסרונו העיקרי הוא בחספוסו וביחסי הציבור הגרועים שלו. כשר להגנת איכות הסביבה הוא שדרג את מעמד הארגונים הירוקים. במשרד התקשורת הוביל מספר מהלכים, גם במחיר עימות עם העובדים (המקרים הבולטים היו הרפורמות בדואר וברשות השידור). מול חברות הסלולר הוא לא התבטל כשהאיץ את רפורמת השוק הסיטונאי ואת הכניסה לרשת הדור הרביעי בסלולר. ארדן הוא איש יסודי ולא פופוליסט. כשהוא נדרש לסוגיה כלשהי הוא לומד אותה ביסודיות, בוחן את היתרונות והחסרונות ורק אז מחליט.
יש המבקרים את שכיבתו על הגדר למען נתניהו. אבל מה מצפים מאיש ליכוד? שיתעלם מראש הממשלה שלו? כשהוא נדרש לתת תשובות לשאלות מסוימות הוא אינו מסוגל לשקר. הוא מסמיק - מקרה נדיר אצל פוליטיקאים. במקרים מסוימים ניתן להבחין שאינו מאמין בחלק מהתשובות של עצמו. אם נתניהו ישוב וייבחר לראשות הממשלה, ארדן כשר האוצר יהיה הקלף המנצח. הגידו כן לארדן.
לא ברור אם בנט ימונה בממשלה הבאה לשר הביטחון, שאליו הוא משתוקק. מה שברור הוא שלתפקיד שר הכלכלה/התעשייה הוא כבר לא יחזור. אם בכל זאת תתרחש תאונת עבודה, הפעם באמת לא יהיה עם מי לדבר.
"לא נתנו לי לדון בדוח מבקר המדינה בנושא ההוצאות החריגות במעון רה"מ. כבר הזמנתי סקר ממרכז המחקר בכנסת שכלל השוואה עם מעונות אחרים בעולם לגבי הוצאות גינון, ניקיון וכו', אבל בקואליציה חששו לדון בנושא".
"החוק הכי עוצמתי היה חוק הריכוזיות, שמשנה לחלוטין את פני הכלכלה. הבעיה היא שרוב הציבור אינו מבין אותו ולכן לא מדברים עליו. מדובר בחוק עם שלושה חלקים הפוגע בטייקונים, והשפעתו על המשק נאמדת במאות מיליארדי שקלים".
"מי שהאשים אותי בכך זה השמאל שניזון כל כולו מגורמים כמו מכון מולד, שמאל קיצוני המנפיק מידע הזוי. אספר סיפור: בעקבות רצח שלושת הנערים הוחלט להעביר ליהודה ושומרון 40 מיליון שקל כדי לשפר את הביטחון. לפיד חשש מביקורת, ורצה לחלק את הסכום לשניים: 20 מיליון ומאוחר יותר עוד 20 מיליון. הוא העביר בתשלומים כדי לוודא שחוק מע"מ אפס יעבור. באותו זמן אישרתי מאות מיליוני שקלים לאזורים בתוך הקו הירוק, אבל זה לא הפריע לשמאל, בגיבוי התקשורת, לצעוק".
על השאלה אם לפיד היה שר אוצר טוב מתחמק סלומינסקי מתשובה ישירה: "ברור שלא היה לו ניסיון ולא הקיף את עצמו באנשי מקצוע המומחים בתחומם. הוא גם לא היה בקי בעבודה הפרלמנטרית. אבל אין ספק שהיה לו רצון לעשות דברים טובים והיו לו רעיונות מחוץ לקופסה. הטעות שלו הייתה שדי בהתחלה הוא הודיע שהוא רוצה להיות רה"מ. בגלל זה ביבי נלחץ ולא היה מעורב בנושא הכלכלי. ניסיתי לשנות את דעתו, אבל ביבי אמר לי כל פעם מחדש: 'אתה צודק', אבל בפועל הוא לא היה מעורב".
"בטוח שלא. זה היה אסון והודעתי מיד שזאת טעות. ניסיתי לשכנע את הצדדים ללמוד לעבוד אחד עם השני וגם ללפיד המלצתי להפסיק עם האולטימטומים. הזהרתי שהליכה לבחירות היא טירוף שיעלה הון עתק ויקפיא את הכל. אני יודע שלקראת סוף הדרך ביבי הבין שטעה וניסה לעצור את המהלך. להערכתי, היום הוא מאוד מצטער כמו כל אזרחי המדינה. אף אחד לא מבין מדוע הלכנו לבחירות שגרמו נזקים קשים למשק".
"כשאיווט ישב שבעה לאחר מות אמו, ביבי נסע לחולון לניחום אבלים וניסה לשכנע את איווט להסכים להקמת ממשלה חלופית בלי לפיד ואז להכניס את החרדים. ליברמן לא הסכים. השמועה אומרת שהיו דיבורים בין כמה ראשי מפלגות שיצאו בססמה 'רק לא ביבי'. ליברמן, אז עם 13 מנדטים, עשה את החשבון שאחרי הבחירות לא יפנו ללפיד המוחלש או לכחלון, אלא אליו, כדי שהוא יהיה זה שיקים את הממשלה. היום כבר יודעים מה מצבו".
דוברת משרד האוצר אישרה שנסיעת בכירי השירות הציבורי אושרה בוועדת החריגים, ושאת השהייה בבתי המלון מימנה ממשלת הולנד.
התרעות פיקוד העורף