במו"מ הקואליציוני שהתנהל אחרי בחירות 2009 ייצגתי, כעורך דין, את האיחוד הלאומי. זה היה לפני נאום בר אילן, אבל למרות זאת חיברתי טיוטות הסכמים שבהן דרשנו התחייבות שהליכוד לא יסכים להקמת מדינה פלסטינית. אלא ששליחי נתניהו סירבו להתחייב ואפילו לא הסכימו לצרף להסכם, כנספח, נאומים של נתניהו שבהם הסביר ברוב כישרון את הסכנות הטמונות בעצם קיומה של מדינה פלסטינית. לא עבר זמן רב והגיע הנאום המפורסם בבר אילן, והתאמתו החששות שקיננו בנו מלכתחילה לגבי נתניהו.

אבל עוד הרבה לפני כן, תוך כדי המו"מ, נדהמנו לגלות שנתניהו ניהל ערוץ חשאי עם אהוד ברק והרכיב קואליציה עם מפלגת העבודה, תוך השלכת "השותפים הטבעיים" שלו לאופוזיציה. סיפור דומה חזר על עצמו אחרי הבחירות ב־2013 , כאשר נתניהו מיהר להכניס ראשונה לקואליציה את שנואת נפשו ציפי לבני, יחד עם התנועה המגונה שהקימה. הוא העמיד אותה בראש צוות המו"מ עם הפלסטינים והסגיר לידיה את משרד המשפטים, כדי שתסכל כל יוזמת חקיקה לאומית ותגן על אחיזת השמאל במערכת המשפט.
 
***


ההתנהלות הזאת של נתניהו היא סדרתית ונובעת מסיבה פשוטה - הוא מפחד לשלוט. הוא רוצה להיות ראש ממשלה, כמובן, אבל להשליט את הקו האידיאולוגי שלו הוא לא מעז. ולא בטוח אם הוא עדיין מצוי באותו מחנה רעיוני עם יריב לוין וציפי חוטובלי, או שהוא קרוב יותר לידידו דן מרידור. נתניהו
יכול לחבור ל"שותפיו הטבעיים" ולשלוט, אבל הוא מעדיף לא לעשות זאת. מבחינתו, הכנסת יריביו האידיאולוגים לקואליציה היא ברירת המחדל. כך הוא זוכה ללגיטימציה ציבורית ומתגונן מפני טענות הבוחרים שלו, שדורשים עמידה בהתחייבויות הבחירות.
 
לכן, נא להתכונן. גם אחרי יום שלישי הקרוב, הסבירות הגדולה ביותר היא שנתניהו, אם בכלל יהיה לו כוח אלקטורלי להרכיב ממשלה, יחפש קודם כל את הצמד שאיתו התחייב לא לשבת - הרצוג ולבני. זו הסיבה הראשונה לכך, שפרדוקסלית, מי שעקרונות הליכוד הקלאסי חשובים לו, לא יכול להצביע ליכוד. כי הבחירה בליכוד היא בחירה בהקמת קואליציה עם המפלגה שהתחפשה למחנה הציוני. רק חיזוק מי שמימין לליכוד יקטין את הסיכוי לקואליציית ביבי־בוז'י.
 
זה לא שאין אנשים בעלי אידיאולוגיה ויושרה בליכוד, יש בהחלט. ולו הם היו עומדים בראש המפלגה וקובעים את הקו שלה, היה בהחלט מקום להצביע להם. אבל הם לא הצליחו או שהם לא רוצים לכפות על נתניהו לדבוק ברעיונות שינק בבית אבא.
 
ובכל מקרה, השלטון של נתניהו רק מתחפש לימין, הוא לא באמת כזה. די להפנים את משמעות המסמך שהודלף לנחום ברנע בשבוע שעבר, כדי להסיר כל ספקות לגבי הקווים האדומים של ראש הממשלה. ואם נוסיף את המסמך שכתב רון דרמר, יכול נתניהו להכחיש עד יום שלישי בערב, אבל הכל ברור. מה שמופיע במסמכים הללו הוא מה שנתניהו הציג בפני האמריקאים ואלמלא נבלם על ידי איומי חבריו למפלגה והסרבנות הפלסטינית, הוא היה עלול להוביל אותנו, פחות או יותר, לקווי 67'.
 
תוכן המסמכים מתחבר, כמובן, להתנהגות בשטח: מתחבר לעובדה שממשלת נתניהו כמעט לא בונה ביו"ש, אבל לא רק שם, גם בראש שמחתו - ירושלים. נתניהו עצר, למעשה, את עיקר הבנייה בשכונות הבירה ששוחררו בששת הימים. רוממות ירושלים השלמה בפיו, וכל פעם הוא ממציא תרגיל יחסי ציבור חדש בהקשר הזה, אבל לבנות הוא לא מעז.
 
ובל נשכח את יישום דוח ועדת השופט המנוח אדמונד לוי. דוח לוי הוא מסמך מהפכני משלוש סיבות: האחת - הוא ממוטט את הטענה הכוזבת, כאילו ישראל היא כובשת ביו"ש, מכוח המשפט הבינלאומי. השנייה - הוא חשף באופן מרשים את מדיניות האפליה המשפטית שמנהיגה המדינה נגד המיעוט האתני היהודי המתגורר ביהודה ושומרון. ושלישית - הדוח הציב מערכת המלצות שיש בה כדי לכונן משפט צדק בתחומי המשפט ביו"ש, כמו גם להגשים את המצע ההיסטורי של הליכוד ו"שותפיו הטבעיים".

בדיוק לאור שתי הסיבות האחרונות נתניהו, מי שאולץ להזמין את הדוח, נמנע מלאמץ וליישם אותו. הוא לא באמת רוצה לנרמל את מעמד ההתיישבות והמתיישבים ביו"ש. אבל חמור מכך, נתניהו ונציגיו נמנעים אפילו מלעשות שימוש בתחמושת הרעיונית שסיפק להם הדוח. הם לא אימצו ואינם משווקים את הצידוקים מהמשפט הבינלאומי שגיבש הדוח, אשר מפריכים סופית את ההשמצה שלפיה מעמדה של ישראל ביו"ש הוא מעמד של כיבוש, ועל פיו לפלסטינים יש זכויות בשטח מכוח הדין הבינלאומי הפומבי. כאשר מבינים את כל אלו, תופסים מדוע נמנע הליכוד של נתניהו מלפרסם מצע. לא סתם אנחנו לא שומעים
שום תפיסה ברורה בכל נושא, פרט לעניין האיראני. מצע זה עניין מסוכן, עוד עלולים להטיח בך שלא קיימת אותו.

לעומת נתניהו, השמאל לא מפחד לשלוט, אבל הוא מרמה את הבוחרים באופן שיטתי ובוטה במיוחד במהלך מערכת הבחירות. במערכה הזאת, כמו ב־92', כמו ב־99', מפלגת העבודה מתחפשת לימין לייט, ל"ציונית", כדי להגיע לשלטון ואז לשלוף את ציפורניה. המפלגה המכנה את עצמה "המחנה הציוני" נאלצת לפעול כך, כיוון שמרבית הציבור כבר לא קונה את התיאוריות המדיניות שלה.
 
ולגבי התפיסה הכלכלית שלה - זו לא ידועה אפילו לה עצמה. ראש המפלגה, הרצוג, אומר ומבטיח דבר אחד, ואילו חלק ניכר מבכירות ומבכירי המפלגה מטיפים לדבר אחר לחלוטין, לסוציאליזם טורפני. במקביל, חוסר היושרה שבהתקפות על נתניהו מגיעה, הפעם, לשיאים חדשים. לנתניהו אין שום הישג והוא אשם בכל. רק נזכיר שנתניהו הוא האיש שמנע את קריסת הכלכלה במשבר של 2008 , והבטיח לה יציבות לאורך שנים. שלא לדבר על ההופעה המרשימה בקונגרס והעובדה שבעניין איראן הוא פשוט צודק. זה לא משנה, במסע ההשמצות שמתנהל עכשיו נתניהו הוא השטן הגדול, אין אפל וגרוע ממנו.
 
בכל מקרה, תהיו בטוחים שביום שבו הרצוג ולבני ירכיבו את הממשלה, ייכנס "המו"מ המדיני" לתזזית. לבני וחבריה, שטוענים כי יש עם מי ועל מה לדבר, חייבים להוכיח את זה. זה לא משנה שאין לכך שחר ושהתיאוריות שלהם התרסקו והוכחו כהרות אסון. זה לא חשוב שאף ערבי לא הסכים לקנות אפילו את הוויתורים מרחיקי הלכת של ברק, אולמרט ולבני. הם ינסו לתת יותר ויותר, עד לאבדון, ולו כדי להוכיח שיש סיבה פוליטית לקיום המפלגתי שלהם.
 
***
 
לכן אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה מגן על בנימין נתניהו הרבה יותר ממה שהייתי נוהג בימים רגילים, והרבה יותר ממה שמגיע לו. אני עושה את זה כיוון שההתקפה עליו כל כך חד־צדדית, כל כך נבזית, מגמתית וחסרת יושרה, שכל אדם בעל מצפון חייב להתקומם נגדה. אבל אני עושה את זה כיוון שאני מבין מי עומד מולו ומשמיץ אותו כל כך. ובמיוחד מהן המוטיבציות ומניין הכסף הגדול של המתקיפים. כולם הולכים על ראשו של נתניהו כדי לקדם את מה שמכונה "תהליך השלום".
 
מעבר לאויבים הגלויים, במפלגות ובארגוני הקש שהגיחו פתאום, נתניהו ניצב בפני היריב המסוכן מכל - האויב הסמוי - העיתונות. זה לא שהוא סמוי כל כך, די לקחת ביד את "ידיעות אחרונות" כדי לחשוב שמרטין שלאף ואבו מאזן שכרו את הלוגו ואת שמות העיתונאים, כדי להפיל את נתניהו. ברור גם על מה מנסה נוני מוזס להגן, בקמפיין להריסת נתניהו ו"ישראל היום". ברור גם מה הוא הרס - את השם של העיתון שלו ככלי תקשורת בעל יושרה ומקצועיות. אבל זה לא רק "ידיעות אחרונות" ולא רק יריבים אידיאולוגים ידועים כמו עיתון "הארץ". למעשה כל התקשורת האלקטרונית הכלל ארצית, הרדיו והטלוויזיה, עובדת בשביל אויבי נתניהו. לא צריך להרחיק עד רביב דרוקר ורזי ברקאי בערוץ 10 , אפילו בן הזוג של מרב מיכאלי הוריד את מסיכת הצחקוקים ולא חושש להריץ את הרצוג, עם כל ניגוד האינטרסים שמצוי בכך. שלא לדבר על חדשות ערוץ 2, שאיבדו כל מראית עין של אובייקטיביות. קידום ההפגנה של מוצאי שבת האחרונה בראיון עם הקדוש נקי הכפיים מאיר דגן, יירשם כאחד מרגעי השיא האנטי־עיתונאיים של חברת החדשות.
 
לו היה רגולטור לעיתונות הישראלית, הוא היה חייב לסגור אותה ולהקים מחדש. למעשה, ערב בחירות 2015 אין לנו עיתונות, בוודאי שלא כזו שמצייתת לחוק רשות השידור וחוק הרשות השנייה. בוודאי שלא עיתונות בעלת סטנדרטים מקצועיים אלמנטריים. ואגב, איפה מועצת העיתונות, שמעתם על גוף שכזה?