תגידו, מה אתם עושים ביום שלישי? כבר החלטתם עבור מי אתם מתכוונים להצביע? למה אני שואל? כי גם אני קצת מתלבט.

נדמה שיהיה הרבה יותר קל להגיד תחילה למי לא נצביע גם אם יענו אותנו: למחנה ההפוך מזה שבו גדלנו והתחנכנו.

אם יש תופעת לוואי שאני מתעב בפוליטיקה הישראלית, זו ההתנשאות השמאלנית־אשכנזית־אינטלקטואלית־עאלק שמציינת ש"המטומטמים של הליכוד שוב מצביעים למי שדופק אותם". הפיתוח הפוליטיקלי קורקט של אותה תופעה מכוערת, הוא "סיפור מהחיים": "שומע? הייתי השבוע בבאר שבע ונהג המונית שלקח אותי מהרכבת לפגישה לא הפסיק ללכלך על ביבי, אבל תנחש למי הוא מצביע? לליכוד! לך תבין את האנשים האלה".

אני דווקא מבין אותם. למה? כי גם אני כזה: כמי שגדל בחיקו החמים של השמאל הסוציאליסטי, אני שומר לו חסד נעורים על דרך השלילה: לא מסוגל להצביע עבור מפלגת ימין.

כן, אני יודע: שלום לא יהיה כאן גם עוד מאה שנה, אסור לסמוך על הגויים שיצילו אותנו מהגרעין האיראני, והרפלקס המותנה של השמאל שקורא להאצת המשא ומתן אחרי כל פיגוע (בזמן שברמאללה ובעזה מחלקים בקלאוות), מעורר את רפלקס ההקאה שלי לא פחות מהגזענות של מרזל. ובכל זאת, שאני אצביע בעד הרוצחים של ארלוזורוב ורבין? בחיי שאני לא יכול, ובדיוק בגלל זה אני מבין את מי שסולדים מנתניהו, אבל נשארים בליכוד.

נתניהו, אגב, הוא אחד הבודדים שמצליחים לעורר אצלי אנטגוניזם ברמה האישית. זה לא בגלל "רעיית ראש הממשלה ורעייתו", אפילו לא בגלל כל גינוני השרד והבתים מירושלים עד קיסריה (אחרי הכל צריך אדם שיהיו לו מספיק קירות כדי לתלות את יצירותיו של ידידו, הצלם החובב, נתן אשל). זה בגלל זוטות, כמו הדרך שבה הוא הוגה את שמו של יריבו, כשהוא מדגיש את הב' ב"בוז'י" ומקפיד ולשוות לפניו ארשת של אדם שאכל משהו מקולקל.

למה ככה, גבר? אתה רוצה להיכנס בו? תפאדל: תישיר אליו מבט, תלחץ את ידו, תהגה את שמו כהלכה ו... תיכנס בו חזיתית, רק אל תהפוך את כינוי החיבה שהעניקו לו אוהביו לעניין ללעוג לו - ואז תרוץ להתבכיין על מה שעושים לאשתך.

וישנם הסקטוריאליים: אני לא חרדי, לא מזרחי, לא אשכנזי, לא ערבי - ואף על פי שפעם שקלתי להצביע חד"ש בקטע של "עולם ישן עד היסוד נחריבה", הרי שהפעם זה לא בא בחשבון: הם נמנעו מלחתום על הסכם עודפים עם מרצ, רק על שום ציוניותה. כלומר: ערביי ישראל אינם מוכנים אפילו לשתף פעולה עם מי שנחשבת לבת בריתם הקרובה ביותר במגזר היהודי, רק מפני שגם "הפשיסטים" של מרצ חושבים שישראל היא מדינתו של העם היהודי.

אז מה, ליברמן? האמת היא שחלק מהאלמנטים אצלו אני מחבב: הפרגמטיות, החשיבה מחוץ לקופסה - תנו את אריאל וקחו את אום אל־פחם, שלילת זכויות אזרח מכל מי שלא ישרת שירות לאומי או צבאי, כולל ערבים וחרדים, ומעל הכל: הוא נראה כמו בן אדם שאפשר לשתות איתו איזו כוסית של וודקה עם קצת הרינג בצד. רק מה? שנמאס לי ללכת לישון בלילה עם מרטין שלאף ולהתעורר עם פאינה קירשנבאום כשבאמצע סטס מיסז'ניקוב עושה לי נעים בגב. מצדי תקראו לי גזען, אם אני חושב שלא את כל תחלואי השיטה היה צריך לייבא לכאן ממה שקראו פעם "ברית המועצות".

מה זה אומר? שלקו הסיום הגיעו כחלון ולפיד, משה ויאיר. וחבל שכשיאיר ניסה, משה היה קצת יהיר, כמו יאיר אחרי הבחירות הקודמות: הם היו יכולים להשאיר אבק לכל השאר. מאחר שכל זה לא קרה, אני נאלץ לבחור: תודו שכחלון נראה לא רע עם מייקל אורן בצד אחד ויואב גלנט בשני, מצד שני, אף פעם לא קניתי את העילגות המכוונת והתדמית העממית: זה לא האיש להשאיר אותו בחדר אחד עם הקופה הציבורית. הוא לא ירוקן אותה לכיסו, חלילה, אבל הוא ידאג לחלוקתה למקורבים וימשיך לקנות אותנו, הילידים, במחרוזות צבעוניות: פעם סלולר, היום עמלות בנקים.

אז נשארתי עם לפיד, האיש שלמד שיעור כואב בפוליטיקה - על חשבונו - וגם על חשבוננו, ובכל זאת ניסה וכמעט הספיק להצליח. לפיד מציע לי משהו גדול באמת: מעבר מפוליטיקה של זהויות (ימני, שמאלני, דתי, חילוני, אשכנזי, ספרדי) לפוליטיקה של יעדים, עם משימות והישגים. זה אולי לא רומנטי, אבל כמי שמאמין שדמוקרטיה, כמו נישואים, היא לא יותר מברירת מחדל, העובדה שאני יכול לייחס למישהו בה כוונות טובות באמת, היא בעיני סיבה מצוינת לצאת איתו לדייט שני. תאסוף אותי ב־17 במרץ ליד הקלפי, בסדר, יאיר?u

הפסקתי לצוף: מדוע אצביע ליאיר לפיד

ניר קיפניס חושף: מדוע לא אצביע לביבי, בוז׳י, בנט, כחלון, ישי, דרעי, עודה וגלאון (או: למה אני חושב שיש עתיד)