זהו. תמה מערכת הבחירות. בעוד יומיים יחגוג העם את יום הבוחר. כל אחד נושא עמו מטענים רגשיים, אהבות ושנאות לפוליטיקאים ולפוליטיקה. קשה לא להקשיב לנהמות הלב שלא להמשיך במסורת ההצבעה למפלגה זו או אחרת. קשה להתנתק ממה שהאבות והאמהות הצביעו והנחילו ליורשיהם. ובכל זאת, יש רגעים בחיים שבהם הצורך להתעלות, להביט קדימה, גובר על הקול פנימי.
הבחירות אינן משחק ילדים. הן קובעות את עתידנו כאן, את גורל ילדינו ונכדינו. הן יקבעו מי יעבוד ומי לא. מי יקבל חינוך טוב, כמצופה מחברה מתקדמת, או מי יידון לעוד ועוד נחשלות.
הבחירות יקבעו מי יקבל שירות רפואי נאות ומי יסבול. מי יוכל למצוא קורת גג ומי יחיה מהיד אל הפה. הבחירות יקבעו אם ילדינו יישארו בארץ ולא יחפשו את עתידם בנכר. אם פנסיונרים יזכו לחיים הוגנים לאחר פרישתם מעבודה. אם אנשים עובדים יוכלו להתפרנס בכבוד.
הבחירות יקבעו אם בארץ תשרור תקווה לחיים שקטים יותר, לרווחה ושגשוג ולא לעוד ועוד מלחמות. מותר לחלום על עתיד ורוד. זו לא קללה, זו לא אשליה. התקווה היא סם החיים. בלעדיה אין אפשרות לחיות חיים נורמליים.
בבחירות אלה העם יחליט אם הוא רוצה אור בקצה מנהרת החושך של מלחמות, טרור, משפחות שכולות, נכים, לבין ייאוש, עימותים בלתי פוסקים, סגידה לאדמה או רעיונות משיחיים.
מי שלא חווה על בשרו צריבה איומה במהלך מערכת הבחירות הזו אינו יכול שלא לייחל לימים טובים יותר. גידופים, אמירות קשות ובלתי מוסריות, האשמות שווא לצד שקרים. במערכת הבחירות נטעו הפוליטיקאים שנאה שלא הייתה כדוגמתה שנים רבות, כי ממנה הם מרוויחים. הפסדו של העם אינו מעניין.
זו המדינה שבה רציתם לחיות? זו החברה שבה רציתם לגדל את דור העתיד? אם כן, אפשר להמשיך ולהצביע מהבטן, לטפח את השנאה, את הייאוש. אם אתם רוצים שינוי אמיתי, יש להרים את הראש מהקופה של העבר ולהביט סביב. עדיין יש מקום פה לאושר. צריך רק להתגבר על כעס, על הגזענות שהפכה בישראל למפלצת שלא הייתה מביישת את הנוראיות שבחברות האנושיות.
לא הסתרתי מעולם את ביקורתי כלפי הממשלה הנוכחית ונתניהו. האיש לא היה מעולם מושא ביקורתי, אלא מעשיו ומדיניותו. לא הייתי היחיד. רבים וטובים ממני עשו זאת, החל מן הבולטים שבחברי הליכוד לדורותיו, בגין, מרידור, סער וכחלון.
אני מצטרף לדעתם של 200 אנשי ביטחון מהשורה הראשונה הסבורים שמדיניותו של ראש הממשלה מובילה לאסון. מצבה הבינלאומי של ישראל לא היה גרוע יותר. היחסים עם ארצות הברית ואירופה בשפל שלא היה כמותו.
מעמיסים עלינו הפחדות של השמדה. גם המילה שלום אינה מגונה. כן, צריך לעשות הכל כדי להביאו. אסור לחשוב שהשלום ממתין מעבר לפינה. הפלסטינים עושים הרבה כדי להכשיל את המאמצים להסדר, אין זה אומר שאסור לנסות, פעם אחר פעם. בסוף הוא אולי יגיע. מי שמתייאש מן המאמצים להביא את השלום, אינו ראוי להיות מנהיג בישראל.
הכותב הנו היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי