רבותי, מהפך! ארה״ב עשתה סיבוב פרסה והודיעה על שינוי מדיניותה כלפי נשיא סוריה בשאר אסד. זה התחיל עם מנהל ה־CIA ג׳ון ברנן, שאמר ביום שישי כי ״התמוטטות המשטר״ יכולה ליצור בעיה קשה יותר, שתסלול את הדרך לקבוצות ג׳יהאדיסטיות כמו דאע״ש למלא את החלל שיווצר בדמשק.
זה המשיך עם שר החוץ ג׳ון קרי, שאמר אתמול כי הוא מוכן אישית לנהל משא ומתן עם הנשיא אסד כדי לסיים את מלחמת האזרחים. זה אותו קרי שרק בראשית החודש אמר כי יש לסלק את אסד מהשלטון, גם במחיר של ״הפעלת כוח צבאי״. בקיצור, בעיני ממשל אובמה, אסד אינו עוד הבעיה, אלא הפתרון.
השינוי הזה מעיד יותר מכל דבר אחר על כישלון המדיניות האמריקאית בסוריה. אין ספק כי זהו הישג לנשיא אסד ולבת־בריתו איראן. הן מוכיחות כי המאבק חסר הפשרות, שכלל שימוש בכל מלאי האמצעים שעומד לרשותן - כולל נשק כימי - השתלם.
זה לא היה חייב להגיע לכך. כבר בראשיתה של הטרגדיה הסורית היה צריך אובמה להיות יותר תקיף ונחוש. אם היה מאיים אז, בחודשים הראשונים למרד העממי נגד המשטר, בהפעלת כוח צבאי, מונע מחיל האוויר הסורי לפעול בשמי המדינה ומסייע ברצינות ומחמש את האופוזיציה, שהורכבה אז ברובה מכוחות חילוניים, אפשר שאסד היה נופל.
במקום זאת, אובמה העדיף לשבת כמעט בחוסר מעש. כשהתעורר, לאחר השימוש שעשה צבאו של אסד בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית, איים בתקיפה צבאית - וגם אז נסוג ברגע האחרון והעדיף פשרה שהושגה בתיווך הדיפלומטיה הרוסית. פשרה זו הובילה אומנם לפירוק משטרו של אסד מנשק כימי, בהחלט הישג שאין להקל בו ראש, בוודאי שלא בישראל, אך היא הותירה את אסד על כיסאו.
עם זאת, הממשל האמריקאי אינו ראוי רק לגינויים על הזיגזג. אפשר גם לשבח אותו על ההתפכחות ועל התובנה החשובה, שיש איום גדול יותר על יציבות המזרח התיכוו שמקרין גם על שלום המערב: המדינה האסלאמית.
דברי ברנן וקרי הם ביטוי גם למציאות החדשה המתפתחת במזרח התיכון. מוסכמות ישנות מתפוגגות ובריתות חדשות נוצרות. זו מציאות מסובכת. אויבות כמו ארה״ב ואיראן מוצאות עצמן באותו צד של המתרס, גם אם בעקיפין, במאבק נגד דאע״ש בעיראק ובסוריה.
מאידך, ישראל, בת בריתה המסורתית של ארה״ב, מוצאת עצמה פועלת מעת לעת בזירה הסורית נגד צבא אסד, חיזבאללה ואיראן, ולפי פרסומים זרים משתפת פעולה, או לפחות מתאמת עמדות, עם ארגון ג׳יהאדיסטי כמו ג׳בהת א־נוסרה, שלוחה סורית של אל־קאעידה.
המטרה של ישראל היא בהחלט ראויה. האינטרס הישראלי הוא לשמור על יחסי שכנות עם כל מי שנמצא בסמוך לגבולה - בין אם זה צבאו של אסד, או בשנה האחרונה ג׳בהת א־נוסרה. ובכל זאת, המציאות מתעתעת.