האם ממשלת שמאל תשפר את יחסי ישראל-ארצות הברית? איך בכלל תשפיע מדיניות הממשלה הבאה על מצבה של ישראל בבית הלבן?
ובכן, 22 החודשים הבאים, שהם החודשים האחרונים לנשיאותו של ברק אובמה, יהיו ללא ספק התקופה המאתגרת ביותר בתולדות יחסי ישראל-ארצות הברית.
במהלך השבועיים האחרונים, אובמה נקט בשני צעדים שחשפו את כוונותיו השליליות כלפי ישראל.
ראשית, משרד המשפטים האמריקני הדליף את כוונתו להגיש כתב אישום נגד הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז, החבר הדמוקרטי הבכיר, ויושב הראש לשעבר של הוועדה לענייני חוץ של הסנאט. מננדז הוא גם המבקר הדמוקרטי הבולט ביותר של מדיניות הפיוס של אובמה כלפי המשטר האיראני.
ההודעה התקבלה בחשדנות בקרב דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. כפי שכתב התובע הפדרלי לשעבר אנדרו מקארת'י, "אם מננדז היה פועל לקדם את עסקתו של אובמה עם איראן במקום לנסות להכשיל אותה, אני מאמין כי לא היה מוגש נגדו כתב אישום."
הכוונה להעמיד את מננדז לדין חושפת בפנינו הדרך הראשונה בה אובמה מעוניין להזיק למעמדה של ישראל בארצות הברית. באמצעות הפגיעה במננדז, אובמה מסמן כי הוא מתכוון לצמצם במטרה לשים קץ לתמיכת חברי מפלגתו בישראל. ההחלטה לאכוף את החוק באופן דורסני וסלקטיבי מאוד כנגד מננדז מעבירה את המסר כי המשך התמיכה בישראל תעלה להם ביוקר גם ברמה האישית וגם ברמה הפוליטית.
הסיבה שלשמה אובמה כה להוט להפוך את התמיכה בישראל מנושא שבקונסנזוס לנושא מגזרי נחשפה בצעד השני בו נקט לאחרונה.
ב-6 למרץ היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס הודיעה כי פיל גורדון, מתאם המזרח התיכון של המועצה לביטחון לאומי מסיים את תפקידו ויוחלף על ידי רוברט מאלי. מאלי הוא אחד המבקרים החריפים ביותר של ישראל.
בממשל קלינטון, מאלי מילא תפקיד זוטר במועצה לביטחון לאומי. הוא נכנס למודעות הציבורית בקיץ 2001 כאשר ביחד עם הפעיל הפלסטיני חוסיין אגהא, פרסם מאמר בניו יורק טיימס בו האשים את ישראל ואת ראש הממשלה דאז אהוד ברק בכישלון פסגת השלום בקמפ דיוויד ביולי 2000.
המאמר עורר סערה רבתית בזמנו, בראש ובראשונה משום שטענותיו של מאלי עמדו בסתירה לעמדותיו של ביל קלינטון אשר הטיל את כל האשמה בכישלון השיחות על כתפיו של יאסר ערפאת.
כפי שהסביר הפרשן ג'ונתן טובין בכתב העת קומנטרי בשבוע שעבר, מאז שפרסם את המאמר ההוא ועד היום, בדבריו ובמעשיו, מאלי נותן לגיטימציה לסירובם של הפלסטינים להכיר בזכות קיומה של ישראל.
אליבא דמאלי, זה בסדר גמור שהפלסטינים מסרבים לוותר על "זכות השיבה" הדמיונית שלהם על אף שברור לו שתביעה זאת הינה תביעה לחיסול מדינת ישראל. אדרבה, לתפיסתו, מאוד לא ראוי לדרוש מהם לוותר עליה. באשר לטרור הפלסטיני, גם פה, הוא לא אחד שישפוט.
כפי שכתב טובין, מאלי מאמין כי הטרור הפלסטיני נגד ישראל "מובן אם לא בהכרח ראוי." אדרבה ואדרבה, במשך שנים רבות, מאלי קיים קשרים עם מחבלי חמאס וקרה לארצות הברית להכיר בחמאס ולקיים יחסים רשמיים עמו.
במהלך מסע הבחירות לנשיאות בשנת 2008, הסנטור דאז ברק אובמה רשם את מאלי כחבר צוות מדיניות החוץ שלו. כאשר ארגונים פרו-ישראלים ביקרו את צירוף מאלי לצוות היועצים של אובמה, אובמה פיטר אותו.
לאחר שאובמה נבחר לקדנציה שנייה בשנת 2012, הוא כבר לא חשש מההשלכות של קירוב יועץ הידוע בעיקר בשל עוינותו הקיצונית לישראל. לאחר הבחירות אובמה מינה את מאלי ליועצו הבכיר לעיראק-איראן-סוריה ומדינות המפרץ במועצה לביטחון הלאומי.
היות והיה עליו להתחשב בבחירות 2014 לקונגרס, אובמה התחייב כי למאלי לא תהיה כל מעורבות בנושאים הקשורים לישראל והפלסטינים. אבל הבחירות הללו נגמרו כבר בנובמבר. אז לפני שבוע וחצי, אובמה מינה את מאלי להיות אחראי למדיניות ממשלו כלפי כלל המזרח התיכון – לרבות ישראל והפלסטינים.
המשמעות העמוקה של מינויו של מאלי היא חד משמעית. החלטתו של אובמה למנות אדם המצדיק את הרצון של הפלסטינים לחסל את ישראל כממונה על מדיניותו במזרח מספרת לנו כי מטרתו בזמן שנותר לו בבית הלבן היא לנטוש את ישראל כבת ברית.
ברמה האופרטיבית, משמעות הדבר בראש ובראשונה היא כי בשנתיים הקרובות ניתן לצפות שאובמה ירחיב ויעמיק את מנהגו זה שש שנים, להטיל את כל האשמה בהעדר שלום בין ישראל והפלסטינים על ישראל לבדה.
ראשי מחנה השמאל, יצחק הרצוג וציפי לבני טוענים כי אם יעלו לשלטון אזי הם יעצרו את "הצונאמי" המדיני הגועש ועולה כנגד ישראל. אולם מינויו של מאלי מראה כי אין לישראל כל אפשרות לעצור את הגל הענק של לחץ אמריקני.
בדיוק כפי שמאלי היה מוכן להאשים את ברק – מנהיג שיצא לקמפ דיוויד כראש קואליציית מיעוט, ושעמדותיו הרדיקליות נפסלו על ידי רוב רחב של הציבור הישראלי – על היעדר שלום, כך עלינו להניח כי מאלי, והבוס שלו, יטילו את כל האשמה להעדר שלום על ישראל עד יומם האחרון בתפקיד ללא כל קשר למי עומד בראשות הממשלה הבאה.
המוכנות של לבני והרצוג לבצע וויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים בירושלים, יהודה ושומרון שנתניהו מסרב לעשות לא תביא להרפייה בלחץ של אובמה. היות ומטרתו היא לנטוש את ישראל כבת ברית, אף וויתור ישראלי לא יספק אותו. כל וויתור רק יביא דרישה לוויתור נוסף.
הדרכים שאובמה צפוי לפעול כנגדנו מגוונות אך רובן כבר ידועות משום שהוא כבר 6 שנים מקדם אותן במינונים שונים.
על מנת להכריח את ישראל לוותר לפלסטינים, אובמה צפוי לקדם את המלחמה הכלכלית שאירופה פתחה נגדנו בקיץ 2013.
ביום בו נפתחו השיחות האחרונות בהנצחת מזכיר המדינה ג'ון קרי ביולי 2013, האיחוד האירופי הודיע כי מדינותיו ינתקו את קשריהן עם ישויות ישראליות הפועלות מעבר לקווי שביתת הנשק של שנת 1949.
אין כל אפשרות כי האירופים פעלו כך מבלי שהצעד הקיצוני שלהם תואם מראש עם וושינגטון.
עלינו לצפות כי בשנתיים הבאות, ממשל אובמה ירחיב את השימוש שלו בלוחמה כלכלית אירופית נגד ישראל. הממשל גם צפוי להמשיך לתת רוח גבית לתנועת החרם נגד ישראל במדינות המערב, לרבות ארצות הברית באמצעות הסלמת מתקפות הדיבה של בכירים אמריקנים המשווים את ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
קשרי המודיעין בין ישראל וארצות הברית גם עתידים להיפגע. בעוד שאובמה ואנשיו חוזרים
ומדגישים ללא הרף על המנטרה כי הקשרים הצבאיים וקשרי המודעין בין ארצות הברית וישראל התהדקו והתרחבו בשנים האחרונות, במהלך אותן שנים, קשרים אלו ספגו מכה אחרי מכה.
במהלך מבצע צוק איתן, הבית הלבן הורה למשרד ההגנה ליישם חרם חלקי על אספקת נשק לישראל.
אשר לקשרי מודיעין, במהלך החודש האחרון, הממשל הודיע כי הוא מנתק את קשרי המודיעין עם ישראל בנושא איראן. גם למדנו לאחרונה כי סגן הרמטכ"ל האמריקני חשוד בהדלפת פרטים אודות וירוס המחשב סטקסנט שעל פי המדווח, היה תוכנית ישראלית-אמריקנית משותפת שנועד לנטרל את הצנטריפוגות באיראן.
במילים אחרות בשנים האחרונות, אובמה ניצל את הקשרים המודיעינים והצבאים בין ישראל וארצות הברית כדי לפגוע בישראל.
ואז יש את המישור המדיני. כאן גם, אובמה השתמש בכלים מדיניים לפגוע בישראל. בקיץ האחרון, אובמה ניסה להשיג הסכם הפסקת אש במבצע צוק איתן שהיה משיג עבור חמאס את כל המטרות שלו – גבולות פתוחים, גישה לכלכלה העולמית והכרה בינלאומית.
כיום, אובמה רומס את המתנגדים שלו מבית בשתי המפלגות, את ישראל ואת מדינות ערב הלא ג'יהאדיסטיות כד להשלים את המשא ומתן עם איראן בנושא תוכנית הגרעין האיראנית – הסכם שכפי שהסביר נתניהו בפני שני בתי הקונגרס, יסלול את דרכה של איראן לנשק גרעינית ולהגמוניה אזורית.
וכאמור, אובמה פותח במערכה הקשה ביותר שלו נגד ישראל בזמן שאנו בוחרים לעצמנו ממשלה חדשה. הטענה המדינית המרכזית של לבני והרצוג ושל כל התומכים "הלא פוליטיים" שלהם היא שנתניהו אשם במשבר היחסים של ישראל עם ארצות הברית וכי אם השמאל ירכיב את הממשלה הבאה, המשבר ייעלם כלא היה ויחסי ישראל-ארצות הברית ישובו למסלולם.
אולם המהלך של אובמה נגד סנטור מננדז, כמו גם קידומו של מאלי לאחראי על מדיניות אובמה כלפי ישראל מראים באופן חד משמעי כי האחריות למשבר היחסים מוטלת כל כולה על כתפיו של אובמה. והוא פועל כך לא בגלל שהוא לא אוהב את נתניהו. הוא פועל כך משום שהוא לא רוצה שארצות הברית תמשיך להיות בת בריתה של ישראל.
לנוכח מצב זה, עלינו לשאול את עצמנו, איזה מנהיג יצליח למזער את הסכנות תוך שימור תמיכה אמריקנית מספקת כדי לבנות מחדש את הברית לאחר שאובמה ייצא מהבית הלבן?
מן הסתם, התשובה ברורה.
הקמפיין של השמאל להאשים את נתניהו באחריות לעוינות של אובמה, מביא את מנהיגיו למצב שהם לא יוכלו לעמוד בלחץ האמריקני שהם טוענים ייעלם ברגע שנתניהו יעזוב את משרד ראש הממשלה. כמו כן, העובדה כי הממשל ומקורביו של אובמה מעניקים סיוע ישיר ואדיב לקמפיין הבחירות של השמאל באמצעות V-15 ובשלל דרכים נוספות גם כן תקשה על הרצוג ולבני לסרב להתקפל פעם אחרי פעם.
לעומת זאת, הן במישור הפלסטיני, הן במישור האיראני והן במישור האזורי, נתניהו הפגין יכולת תמרון מרשימה בהדפת לחץ אמריקני. במישור הפלסטיני, הוא הסכים לנהל משא ומתן על בסיס נייר עמדה אמריקני שאת עקרונותיו הוא פסל ונתן לפלסטינים לפוצץ את השיחות כעבור תשעה חודשים. בדרך זאת, הוא קנה תשעה חודשים של שקט יחסי מהבית הלבן.
בהקשר האיראני, נאום נתניהו בקונגרס נתן רוח גבית חזקה למתנגדיו של אובמה ולראשונה אובמה במגננה בנושא.
אין ספק כי ב-22 החודשים הבאים, המצב רק יחמיר. הדרג המדיני שלנו יידרש לקבל הכרעות קשות ביותר. אולם גם אין ספק כי מול מצב זה, ההכרעה שעל הציבור לקבל מחר פשוטה הרבה יותר.
עלינו לבחור בנתניהו.