הבוקר, עם פתיחת הקלפיות, תגיע אל נקודת הקצה שלה מערכה ארוכה ומעיקה של הסתה קשה, מרוכזת ואלימה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נו, תשאלו, ומה חדש בכך? האם לא ראינו כאן בעבר קמפיינים בוטים? האם זו הפעם הראשונה שנשמעת כאן אלימות מילולית במערכת בחירות? האם לא הייתה כאן אף פעם הסתה? הרי על שמעון פרס כבר נזרקו פעם עגבניות ממש, לא רק מילים.
אז זהו, שהחידוש של מערכת הבחירות הזו הוא שבניגוד לכל מה שקרה כאן בעבר, מי שהשליכו הפעם את העגבניות ומי שרידדו את השיח ומי שהיו למסיתים הגדולים והמתלהמים ביותר היו עיתונאים בכירים, פרשנים ופובליציסטים.
זו לא הייתה סתם עיתונות ברוטלית. זה היה ניסיון מכוער, יהיר ואנטי דמוקרטי לייצר אווירה של דה-לגיטימציה סביב ראש הממשלה וסביב מחנה שלם, קבוצה רחבה, נתח נכבד מבעלי זכות הבחירה.
שורה של כלי תקשורת התגייסו למשימה הזו כמעט בהרכב מלא. חבורה שלמה ששמה לה למטרה להעיף את נתניהו מכיסאו והייתה מוכנה לשם כך לנתץ כל כלל שניצב בדרכה. כל החוקים נשברו. מכללי האתיקה לא נותר דבר. צרכני התקשורת קיבלו במכוון מידע שקרי, מסולף, חסר או מעוות. די היה להיות בעצרת שנערכה השבוע בכיכר רבין ולעקוב אחרי הסיקור שלה כדי להבין מהו "עלמא דשיקרא". הכל הפך כשר בדרך אל המטרה. בנימין נתניהו היה לשטן. כל מי שהיה מוכן לפגוע בו, זכה לחסינות והוכתר קדוש.
מי שהיו הנהנים הגדולים ממסע השקר וההסתה הזה, לבד מאנשי המחנה הציוני כמובן, היו אביגדור ליברמן ומשה כחלון. השניים האלה זכו לאיתרוג יוצא מגדר הרגיל, רק משום שבתקשורת בנו ועדיין בונים עליהם כמי שיסייעו להרצוג להרכיב ממשלה.
ליברמן, שהתבטאויותיו מציבות אותו בשורה אחת עם ברוך מרזל, חובק על ידי פרשנים שבימי שגרה סולדים מגזענות. כחלון, האיש שבימיו בליכוד היה חלק מחבורת המורדים, שנטל חלק בכינוסיו של משה פייגלין ושבחר למנות ליועצו האישי את מנכ"ל מנהיגות יהודית, נזכר לפתע, לרגל הרצון להיבחר, שהימין קיצוני מדי ושפינוי יישובים זה לא משהו בלתי אפשרי, ולא נדרש להסביר דבר.
אם הוא היה נמצא במחנה אחר, או אלמלא ישב על משבצת המועמד לחבור להרצוג כדי להפיל את הדמון מרחוב בלפור, הייתה התקשורת הופכת אותו לאופורטוניסט נלעג. כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, אריק שרון ועוד שורה ארוכה של חברי קדימה המנוחה, שהלכו לישון בלילה חסידי ארץ ישראל השלימה והתעוררו בבוקר עם מצע של מרצ, גם כחלון למד שכל עוד המהפך הזה משרת את המחנה הנכון, אפשר לחיות איתו נהדר.
ליברמן, שהתבטאויותיו מציבות אותו בשורה אחת עם ברוך מרזל, חובק על ידי פרשנים שבימי שגרה סולדים מגזענות. כחלון, האיש שבימיו בליכוד היה חלק מחבורת המורדים, שנטל חלק בכינוסיו של משה פייגלין ושבחר למנות ליועצו האישי את מנכ"ל מנהיגות יהודית, נזכר לפתע, לרגל הרצון להיבחר, שהימין קיצוני מדי ושפינוי יישובים זה לא משהו בלתי אפשרי, ולא נדרש להסביר דבר.
אם הוא היה נמצא במחנה אחר, או אלמלא ישב על משבצת המועמד לחבור להרצוג כדי להפיל את הדמון מרחוב בלפור, הייתה התקשורת הופכת אותו לאופורטוניסט נלעג. כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, אריק שרון ועוד שורה ארוכה של חברי קדימה המנוחה, שהלכו לישון בלילה חסידי ארץ ישראל השלימה והתעוררו בבוקר עם מצע של מרצ, גם כחלון למד שכל עוד המהפך הזה משרת את המחנה הנכון, אפשר לחיות איתו נהדר.
הייתי מאוד רוצה לקוות שציבור הבוחרים יוכל להתעלם מכל אלה, להזיז הצידה את כל הרפש שקרא ושמע ולהתרכז בעיקר ובמהות, אבל אני יודע שזה קשה. שמכונת התעמולה המשומנת עשתה את שלה. שלא פשוט להתעלם מכל כך הרבה רפש ולכלוך. וכששקר, מניפולציה, אלימות מילולית והסתה הופכים לתעודת הזהות של העיתונות, זה המקום שבו כל אדם הגון חייב לחוש עצבות.