נכון לרגע זה, האביב הערבי, יחד עם האינתיפאדה השנייה לפניו, לקחו את הישראלים ימינה. כן, העניין החברתי על ראש סדר היום, אבל פעם בכמה שנים הישראלים מאפסנים אותו והולכים להצביע בטחוני. בעיקר כשמפחידים אותם. הו, כמה שהפחידו אותם בשבוע האחרון, בחודש האחרון, בקמפיין האחרון.
כן, עבר עליהם מסע הפחדה כמעט אלים שגבל בשטיפת מוח, אבל אלה רק נסיבות מקלות. הציבור חושב ימינה, לא מאמין לערבים, חושש לביטחונו וחושב שהתרופה לכל אלה היא בנימין נתניהו. גם מי שחושב שההנחה הזו שגויה (כמוני), צריך וחייב להודות ולהבין: אלה כללי המשחק. נתניהו ראש הממשלה של מדינת ישראל. אין לצפות ממנו שיהפוך עורו ולפתע ינהג כ"ראש הממשלה של כולם", אבל זה מה שכתוב בהגדרת התפקיד שלו. הוא כאן, כדי להישאר.
אני מניח שבוז'י הרצוג (שאיבד, סופית, את השם יצחק) ישן הלילה כמו תינוק. קם כל שעתיים, בכה קצת ונרדם שוב (כל הזכויות שמורות לג'ון מקיין, שסיפר את זה אחרי שהפסיד בבחירות לנשיאות ארה"ב). מהבוקר יש לו בעיה עם החברים במפלגה. שלי יחימוביץ' פרגנה לו לאורך ערב השידורים אתמול, אבל זה קרה לפני הרבה מנדטים אבודים. רק במרצ, שהיא מפלגה מעולם אחר לגמרי, מסיקים מסקנות אישיות הבוקר וגלאון הודיעה על התפטרות.
היום ברור, יותר מאי פעם, שיש לנו כאן שתי מדינות. התל-אביבית השבעה, הליברלית, המתונה, השפויה, האנטי-ביבית (יחד עם איזור השרון וחלקים מחיפה), והאחרת, זו שטוב לה ככה. הפער והשסע בין שתי המדינות אינם ניתנים כרגע לאיחוי, אבל גם ברגעים קשים כאלה חובה עלינו לזכור: אלה שתי מדינות, אבל עם אחד. המאחד בינינו רב בהרבה מהמפריד. אנחנו תקועים כאן אלה עם אלה, ואין לנו ארץ אחרת. באמת שלא.
התרעות פיקוד העורף