לכבוד יום העצמאות: זיכרונות מארבעה מטסים של חיל האוויר

אני זוכר נורדים. משום מה, זה המטוס הראשון שאני זוכר, אולי בגלל שקל היה לזהות אותו בשמיים, עם הזנב המרובע המשונה, ואני זוכר את כל השכנים – בן כמה הייתי? ארבע? חמש? – מתאספים במרפסות לצפות במטס חיל האוויר ביום העצמאות, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, ואני זוכר את ההרגשה המוזרה הזאת: התרגשות, מעורבת בטיפה איחחח. ואם אני שואל את עצמי למה,

כי ברור למה ההתרגשות: שנה אחרי הניצחון ההוא, שהיה הרגע שבו הפסקנו להיות קומץ יהודים מפוחדים והפכנו לאימפריה, והמטוסים לא היו רק נקמת הצבר הגאה באויביו, אלא גם באלפיים שנות גלות כפופת קומה ומבוהלת. אבל,

בן אדם צריך מזל עם קרובי משפחה, ולי היה הרבה מזל: היה לי את סוזי ההיפית. בגיל 15, הגיל שבו המשפחה שלך נראית לך פחות מגניבה מהמשפחה של מוסוליני, היא הגיעה לפתע: אמריקאית, מצחיקה, פרועה, שיערה ארוך, הולכת יחפה, מנגנת בגיטרה, ושותה שוקו בדרך שלא יכולתי להאמין שלא חשבתי עליה קודם: לא מאבקה של עלית, אלא זורקת לתוך כוס חלב חם עשר חתיכות שוקולד מריר, ובוחשת. יכולתי שלא להתאהב?

וביחוד שהיתה "היפית" - מונח שמעולם לא שמעתי קודם, ושמבחינת המשפחה אמר שהיא משהו בין מהפכנית הזויה לבין מופקרת עם הרגלי הגיינה חשודים, אבל מבחינתי אמר שהיא שער לעולם אחר, ורק בגלל שסוזי היתה שם הסכמתי להגיע שוב למרפסת של סבתא, ולצפות במטוסים שכבר לא היו נורדים, אלא משהו אחר שהוא לא נורד, ולכן כבר לא מעניין.

סוזי ישבה בשקט בשמלתה הרקומה וברגליים יחפות, והביטה בשיעמום הולך וגובר במרפסות ההולכות ומתמלאות סביבנו, שכבר לא רעדו באותה התרגשות אלא בחיקוי סביר שלה, שבאופן מוזר היה פחות איחחח מהדבר עצמו: השקר כבר היה גלוי, חצי מהאנשים במרפסות חיכו שזה ייגמר ויוכלו להיכנס פנימה ולראות את חידון התנ"ך בטלוויזיה, וסוזי לחשה לי לבוא אחריה לחדרה,

המטוס הראשון שזיהיתי היה נורד. השני, נורד. בשלישי כבר יכולתי לראות אותם רצים לכיווני, ואחרי דקה הורידו אותי בכוח מהעמדה, לא לפני שהספקתי להכריז בפעם הרביעית: "נורד בשמיים! נורד בשמיים!"

מה שהיה מזלי הגדול. כי למפקד כוחות הנ"מ לשעבר היה עכשיו נמסיס הרבה יותר גדול להתעסק איתו מאשר מזהה הנורדים המוזר – "מאיפה בכלל הוא יודע מה זה נורד?", שמעתי אותו תמה בקול רם בחדר הסגור, לפני שהדלת נפתחה והרס"ר אמר לי להסתלק, ואז הצעיד פנימה את מוקי וסטס, שיישלחו משם לכלא ולא יחזרו יותר לסוללה וגם לא יהיו חברים יותר, כי בכלא להיות חבר של מוקי זה ללכת עם שלט גדול על הגב שאומר "תרביצו לי", ומוקי מעולם לא התגבר על הבגידה.

"אז תן לי להפתיע אותך," אמר, ושלף בקבוק מיוחד ושמו "מייקר'ס מארק מינט ג'ולפ", שהוא ברבן בתוספת מנטה וסוכר, ושפך את זה לכוס ענקית על הר של קרח גרוס, וברגע הראשון זה הרגיש כמו סוג של מיץ – אבל אז בא הרגע השני. והשלישי. ואז הפסקתי לספור רגעים. זה היה גן עדן כה קריר וטעים, שתוך רבע שעה ריחפתי בתוך עננה מופלאה. ואז הגיעה סוזי.

היא היתה כבר בת חמישים פלוס, וזו הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז אותו יום על המרפסת של סבתא. לא יודע למה ציפיתי – מן הסתם לאיזו גירסה מבוגרת של הנערה ההיפית שהיתה, עם שיער מכסיף וחכמת חיים – אבל היא הופיעה בחליפת עסקים, שיערה קצוץ וצבוע בלונד, ובמשך שעה שלמה היא דיברה על רכוש. בעיקר על רכוש.

היא בנקאית, מסתבר; ויש לה כך וכך בתים; וכך וכך מכוניות; וכך וכך ילדים שהולכים לכך וכך קולג'ים שעולים – ניחשתם – כך וכך דולרים לשנה; היא נשואה בפעם השלישית, בעלה גם הוא בנקאי, ויש לו רכוש משלו, אבל כאשר הם נישאו חלק מרכושו נשאר ברשותו, וחלק הפך לרכוש משותף, ו... אין לי מושג מה עוד. הפסקתי לשמוע אחרי עשר דקות. אני סוג של דיסלקטי, כאשר אנשים מתחילים לספר לי על עצמם במונחי נדל"ן.

"אם אני זוכר," אמרתי. "הספר הזה היה הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים". מה שלא היה נכון. אבל היה נכון להגיד. והיא חייכה. ונגעה בזרועי.