מבחינתו, לקום בבוקר זה לשתף פעולה עם מי שפינה אותו. זה לומר: זה לא כל כך נורא. להקים משפחה ועסק, להיות נורמטיבי, לא לקרוס, לנשום ולנשוף, איך אני יכול לעשות את כל זה, אם אני טוען שהגירוש היה עוול? יותר מזה, הוא טוען שאם ממש יצליח בחיים, אם יהיה עשיר או מאושר, זה עלול להצטייר כאילו העקירה מהחולות האהובים הייתה צעד נכון, צעד שיש בו טוב. את זה הוא לא יכול לשאת.
כיום הסיפור של הגירוש שקט, אין בו דרמות. הדרמה היחידה היא זו שהתקשורת מנסה להמציא. במציאות היא לא קיימת. הסיפור של הגירוש היום הוא "החיים עצמם". כי רוב העקורים כבר מצאו קורת גג, הבודדים מצאו אהבה, ורובם עובדים. הסיפור הוא האשמה בלעשות את כל אלו, והוא הקונפליקט בין הצורך לזעוק ולהעצים את הכאב, שכולם ידעו ושלעולם לא ישכח (כי אם כולם היו כואבים את כאבם, זה לא היה כל כך נורא), לבין העובדה שהעצמת הזעקה מנוגדת לטבע. הטבע רוצה לשכוח, לטשטש.
רק באמריקה
האבסורד גדל כשאזרח אמריקאי שנולד בחיפה יכול לבחור אם לכתוב "חיפה, ישראל", או רק "חיפה". כלומר, הזרע לאי הכרה בכל מדינת ישראל כבר נטמן.
באביב 1999 עבר חוק בארה"ב האומר שיש להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל מתל אביב לירושלים. בלחץ הנשיא דאז, ביל קלינטון, התווספה מעין "פסקת התגברות" של הנשיא, שבה הוא יכול לדחות את ביצוע החוק בחצי שנה, בגלל "סכנה ביטחונית". כך כל חצי שנה, כבר 16 שנים, כל נשיא דוחה את ביצוע החוק.
התרעות פיקוד העורף