גם בערב שבו ישבתי בשדה התעופה בפילדלפיה וטיסות התבטלו מימיני ומשמאלי ונוסעים מוכי עייפות וטרוטי עיניים התרוממו בעצלתיים מהשערים המיועדים שדרכם היו אמורים לשוב הביתה והחלו משתרכים חזרה לבתי המלון שמהם הגיעו, חשבתי שלי זה לא יקרה וכי מזג אוויר אינו נושא ראוי לכתבה. אני עדיין חושב שמזג אוויר הוא נושא לכותבים חלשים ביום רע, אבל היה לי רגע של עדנה נדירה: רוב טיסות הערב בטרמינל 3 בפילדלפיה בוטלו חוץ מהטיסה אל לב המאפליה המושלגת, הטיסה אל לב הסכנה, אל נמל התעופה הבינלאומי בבנגור, מיין, המדינה המזרחית־צפונית ביותר בארצות הברית הגובלת בקנדה.
לכן בחורף הזה נראים שדות תעופה בינוניים כמו בשארלוט, קרוליינה הצפונית או בפילדלפיה כ-JFK ביום גרוע. ניק היווני היה יכול לעשות מכה גדולה בשער 8 בטרמינל 3 באותו ערב בתחילת פברואר, אבל מיינרים הם נוסעים שראו הכל בחיים והם היו עסוקים בשלהם בשלווה שהייתי משלם עבורה ממון רב.
נעמי הביאה את מעיל פרוות הכבש שלי שפעם טעיתי והצטלמתי איתו לכתבה נשען על האסם בחולצת פלנל כמו איש המרלבורו מקראקוב, אבל המעיל מחמם בחסד אלא אם כן בחוץ מינוס 20 מעלות ורוח ערנית. עשר שנים אני נוחת וממריא מאותו שדה, ואני מכיר את הטופוגרפיה של האזור כמו את כף ידי, אבל באותו לילה הרגשתי בבנגור כמו שהיה מרגיש באז אולדרין אילו הייתה נאס״א שועה להפצרותיו ומרשה לו לשוב בגילו המתקדם לירח והוא היה נוחת ראשון (ניל ארמסטרונג מת) והיה מגלה שמישהו הזיז ב-46 שנות היעדרו את גבעות האבק, את ים השלווה והדיונות והוא לא היה מזהה דבר. אני חי בשלג שנים רבות ומעולם לא עשיתי משלג עניין - כאמור אני חושב שלכתוב על מזג אוויר זה עניין נחות למדי - אבל במהלך השעה וחצי שלקח לנו להגיע הביתה היה נדמה לי שמישהו עם יד גדולה וחזקה במיוחד ניער את מיין מכף רגל ועד ראש או הפך באלימות את כדור הזכוכית הקטן שמיין לכודה בתוכו. לצדי הכבישים הרימו המפלסות סוללות ענק גבוהות של שלג שהסתירו את הנוף והיו אחראיות לדיסאוריינטציה מהסוג המבלבל ביותר. נקודות ציון שאני משתמש בהן כדי לוודא שאני בדרך הנכונה, נעלמו כלא היו. נכון שנמנמתי קצת פה ושם אבל כל פעם שפקחתי את עיני היה נדמה לי שאני בסרט על שלג שטרם ראיתי.
יש אפשרות נוספת שאינני מקל בה ראש, שהאיש שלא ידע מיהו אדאמו היה בסדר וזה אני שהיה לפות בציפורניה של קדחת בקתה, מחלה אמיתית התוקפת מי שנמצאים זמן רב מדי בתנאי מצור כמו שלג שאינו מרפה ואינם יכולים לצאת מהבית. אנשים גורסים שקדחת בקתה (Cabin Fever) היא שם נרדף לבאסה. אחרי עשר שנים במיין אני מנוסה יותר. אנשים עם באסה־לייט לא הולכים לפסיכולוג פעמיים בשבוע ורואים בפגישה איתו את ההיי־לייט של חייהם בחורף. מיליוני אמריקאים לוקים בקדחת בקתה כל חורף. בהתפרצות האחרונה הגדולה בינואר־פברואר 2011 שתדמה למשחק ילדים בהשוואה לחורף 2015, סגר השלג דרכים, בתי ספר, משרדים וחנויות ב־28 מדינות. אנשים רבים כל כך חלו בקדחת בקתה עד ששירותי הבריאות קרסו תחת הלחץ. שמה הקליני של הקדחת הוא Seasonal Affective Disorder או בקיצור SAD. אכן שם הולם. התסמינים למי שחושד שהסופות בישראל משפיעות עליו, כוללים חוסר סבלנות, עייפות כרונית, חוסר מוטיבציה, עצבות ודיכאון, חוסר ריכוז, כמיהה לסוכר, הפרעות שינה, עצבנות והתנהגות אנטי־חברתית. תסמינים שאני סובל מהם גם באביב. סימפטומים חמורים יותר הם היעדר תקווה, אנהדוניה, האטה בפעולות הגוף ובמטבוליזם, ירידה במשקל או השמנה ושינויים בדחף המיני. כמו שאמרתי, כל הדברים שאני סובל מהם גם באביב.
כמי שהעביר את ילדותו ברמת גן והר נפוליאון היה פלא הטבע הגדול בחייו, שלג עבורי הוא שילוב מנצח של תופעת טבע נפלאה בחזותה אך מאיימת ותובענית בנוכחותה המעיקה. החורף הארור הזה הוא שורה ארוכה של סופות שלג כבדות שכל אחת מהן משאירה מאחוריה כמויות בלתי סבירות של אבקה לבנה הנערמת במהירות ואחר קופאת בתצורות מרתקות, בעיקר כסטילטו קרח מושחזים התולים מהמרזב ומהגג ומחכים למישהו שיעבור תחתיהם כדי לבצע רצח מושלם.
אם בודקים את הספרות והקולנוע דרך הפריזמה המושלגת, מגלים שהשלג היה דמות מרכזית ביצירות גדולות וראויות ושיוצרים משתאים יותר מהשתוללות הטבע בימי חורף וקור מאשר בימי חמסין. זה סביר בעיני, כי מה אפשר לכתוב על קיץ חוץ מאשר חם, מזיע, רטוב ולח. אין שום דבר רומנטי באנשים מזיעים. אבל חורף. ״פארק גורקי״ מאת מרטין קרוז סמית' למשל שהשיק את הקריירה הנפלאה של החוקר הרוסי ארקדי רנקו. או ״שלג יורד על ארזים״. משניהם עשו סרטים. ״דוקטור ז'יוואגו״ של פסטרנק, ״חוש השלג של העלמה סמילה״, ״אנה קרנינה״, ״חדשות הספנות״, ״פנג הלבן״, ״הנערה עם קעקוע הדרקון״. הקומדיה האהובה עלי ביותר היא ״מטוסים, רכבות ומכוניות״ עם ג'ון קנדי וסטיב מרטין, סרט שכולו מזג אוויר הניצב בדרכם של השניים הללו חזרה הביתה. וכמובן ״הקלפן והיצאנית״ של רוברט אלטמן עם וורן בייטי וג׳ולי כריסטי, המערבון המושלג בהיסטוריה שתפס את חוויית השלג טוב יותר מכל סרט אחר.
יחסית למי שנשבע שלא ימות בתאונת דרכים זאת הייתה החלטה מטומטמת ששילמתי עליה בגדול. הזמן והשלג מכסים את הפרטים. בג'יפ החדש בחיי על כביש צר בעיצומה של סופת שלג אימתנית לפני המפלסת. תלולית שלג שלא ראיתי השליכה אותי למסלול הנגדי ולתוך מכונית שבאה ממול. הרעש המחליא של פח נקרע ומתכווץ. הסיבובים על השלג. החבטה במעקה הביטחון ומראה הג'יפ שנמעך כולו חוץ מהכוך הקטן של הנהג שנשאר איכשהו שלם. שעה שהמתנתי שיחלצו אותי עם המכשיר שמנסר דלתות לא זכור לי שעשיתי עסקאות עתידיות עם בורא עולם. הוא יוציא אותי שלם ואני... מה בעצם? אבל זה היה הרגע שבו הוגדר יחסי לשלג. מאז מתקיימים בינינו יחסים של כבוד הדדי. הוא כוח טבע ואני לא.
התרעות פיקוד העורף